החלטה בתיק בש 1659/06

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון להצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) + 25 + 29 לחוק העונשין.  על פי עובדות כתב האישום ניסה המשיב ביחד עם אחר שזהותו אינה ידועה להצית את רכבו של המתלונן. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה זו שבפני, בה עותרת המאשימה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו. יצוין כי במהלך החקירה ולפני שהוגש כתב האישום שוחרר המשיב ממעצר והוא מצוי כעת במעצר בית מלא בביתו שבכפר מגוריו, בפיקוח בני משפחה.

המתלונן סיפר כי קרוב משפחה העיר אותו טלפונית בשעות בוקר מוקדמות וסיפר כי הבחין בסמרטוט בוער ליד רכבו. אותו קרוב לא זיהה דמויות בזירה והציע לו לעקוב אחר המתרחש. הוא הביט מהחלון החוצה וזיהה, לדבריו, את המשיב, אותו הוא מכיר. הוא קרא למשיב בשמו והמשיב נמלט. הוא זיהה את המשיב גם לפי צורת הליכתו, גם לפי מראה פניו. כן זיהה את הרכב בו נמלט כפיאט לבן, רכב מסוג זה מצוי בבעלות אביו של המשיב.

המשיב מכחיש קשר לאירוע וטוען כי חזר הביתה בשעה 23:30 לערך, שוחח עם אביו ואחר כך הלך לישון. האב מאשר את חזרת המשיב בשעה הנ"ל הביתה וכי הלך לחדרו. מאחר והאב ושאר בני המשפחה גרים בקומה שניה והמשיב בקומה ראשונה ביחידה נפרדת, אין הוא יכול לאשר כי המשיב אכן היה ברצף מעת שנפרדו עד הבוקר בחדרו. יצוין כי בעת שהגיעה המשטרה לעוצרו הוא אכן היה בחדרו.

עם זאת ישנן ראיות, מעבר לזיהוי הישיר של המתלונן, הקושרות את המשיב לזירת העבירה. רכב הפיאט של אבי המשיב היה חם כאשר הגיעו השוטרים לבית בשעות הבוקר המוקדמות לאתר ולעצור את המשיב. מכאן שנראה כי נסעו בו לאחרונה. בגדי המשיב שנמצאו ליד מיטתו, ושהוא מאשר כי לבש בערב קודם, זהים לבגדים שתיאר המתלונן בעדותו. על סוליות נעלי המשיב נמצאו שרידי חומר דליק. לעניין זה מסר המשיב הסבר (כי סייע בתיקון רכב ויתכן שנשפך בנזין על נעליו) וגרסתו טעונה בירור. עם זאת לא ניתן להתעלם כי קיימות ראיות הקושרות אותו לנוכחות בזירה. על זאת יש להוסיף כי הוא מיודד עם אחד בשם טארק, המסוכסך עם המתלונן. ט"א של אותו טארק נמצאו, לטענת הסניגור, על בקבוק חומר דליק שנמצא בזירה.

בסופו של יום יהיה על המותב שידון בתיק העיקרי להכריע בין אמינות הזיהוי שזיהה המתלונן, ביחד עם הראיות הנסיבתיות הקושרות את המשיב לזירת העבירה, אל מול הסבריו וגרסתו. עוד יהיה על המותב לקבוע האם מעצם זיהוי כנוכח בזירה לאחר ההצתה ניתן לקבוע בוודאות כי השתתף בניסיון ההצתה, ולא הגיע למקום מאוחר יותר או סייע לאחר מעשה. בכל מקרה לא לי מסורה ההכרעה בעניין זה.  ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

כאמור, סבור אני כי לכאורה קיימות ראיות הקושרות את המשיב לזירת העבירה. בשים לב להכחשתו הגורפת ובהעדר הסבר סביר לנוכחותו בזירה, יש בראיות אלו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו בדין.

ניסיון הצתה מבסס עילה למעצר, מחמת המסוכנות הנשקפת מביצוע המעשה. לעניין זה אין כל הבדל בין המסוכנות הנשקפת מעבירת הניסיון לבין העבירה המושלמת. כי הרי העובדה שהניסיון לא צלח היא יד המקרה. חזקה היא שהצתה מסכנת את שלום הציבור ואת רכושו כי הרי לא ניתן לדעת להיכן תגיע האש המוצתת ופוטנציאל הנזק הוא בלתי צפוי מראש. מכאן גם המסוכנות הנשקפת מהמצית ומהמנסה להצית.  על זאת יש להוסיף כי לכאורה היה מעורב באירוע אדם נוסף שהמשיב מחפה עליו. מכאן גם סיכון נוסף, הן להישנות המעשה והן לשיבוש המשפט.  ממכלול טעמים אלו קיימת גם עילה למעצרו עד לתום ההליכים.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר".

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה".

בהתאם, ועל פי הלכה הפסוקה, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו של המשיב והמסוכנות הנשקפת ממנו, בבואו לשקול את מעצרו ולחילופין שחרורו בתנאים שפגיעתן בחירותו פחותה.