החלטה בתיק בש 1507/05

בפני ערר לביטול צו חלוט.  המבקש הגיש בקשה לביטול צו חילוט, תחילה בבית משפט השלום בחיפה בתיק ב.ש. 7430/04 אשר נדון בפני כב' השופטת הילה כהן, ששמעה את טענות הצדדים ובסופו של יום, הבקשה נמחקה.

ב"כ המשיבה טען בפני כב' השופטת כהן, כי אין מקום לדון בבקשה הואיל ומדובר בחילוט מוצגים לפי ס' 34  לחוק סדר הדין הפלילי, שהערר עליו נתון לסמכותו של בית המשפט המחוזי ואין לשוב ולדון בו במסגרת בקשה חדשה, וזאת בהתאם לסעיף 38 א' לפקודת סדר הדין הפלילי מעצר וחיפוש. 

בעקבות ההחלטה הנ"ל, הוגש הערר שבפניי מבלי שהמשיבה תעלה כל טענה ביחס למועד הגשתו.

טענות המבקש

המבקש טוען כי לא ניתן לוודא  את זהות השופט שחתם על צו החילוט, שכן הוא ניסה לברר את זהות השופט בדרכים שונות, אך הדבר לא עלה בידו, וגם מזכירות בית המשפט לא הצליחה לציין את שם השופט שחתם על צו החילוט אשר ניתן לפי בקשת המשיבה ביום 11.3.03.

המבקש טוען כי הצו ניתן בחוסר סמכות עניינית ותוך העלמת נתונים ועובדות מעיני בית המשפט.

לטענת המבקש, בקשה לחילוט יש להגיש מכח סעיף 39(ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) וכי הבקשה בעניינו הוגשה לאחר מתן פסק הדין בערעור שהוגש על ידו לבית המשפט העליון.

המבקש טוען כי מעיון בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון, ניתן להתרשם ולהסיק כי המבקש אינו מסוכן ולכן לשיטתו חילוט על רקע מסוכנותו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בפסקי הדין הנ"ל.  המבקש צירף את גזר הדין  (ת.פ. 400/98) וגם את פסק הדין בערעור בעליון (ע"פ 2639/01).

המבקש הוסיף וטען כי בתפוסים שחולטו לא נעברה כל עבירה, כי הרי העבירה בוצעה בחרב ואילו התפוסים האחרים הם ארבעה פגיונות וארבעה כלי נשק חם שהוחזקו ברשיון.

תנאי נוסף שדרוש לשם חילוט התפוס הוא מתן זכות הטיעון לבעלים, זכות התגובה לבקשה לחילוט התפוס.

בעניינו של המבקש לא התקיימו התנאים הנ"ל. תנאים שנקבעו לטענת המבקש, בפסיקת בית המשפט העליון והוא אף הפנה לע"פ 635/85 דף לפרקליט 272, פס"ד זנון, וכן ב.ש. 23/62 כ"א(1), עמ' 355, (פס"ד אבו פדילי).

המבקש הוסיף וטען כי היה על המשיבה להציג בפני בית המשפט השלום את גזר הדין בת.פ. 400/98 ומשלא עשתה כן, הטעתה המשיבה את בית המשפט  שדן בבקשה לחילוט התפוסים.

המבקש מנסה להקיש מתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי ומבקש להחיל את הגישה שהתקבלה והמדיניות של בית המשפט בבקשות ביטול צווים והחלטות שניתנו במעמד צד אחד למקרה שלו ומציע כי בית המשפט ינהג על פי אותה מדיניות וייאמץ אותה שיטה ויבטל את צו החילוט.

ב"כ המשיבה הציגה בפני בית המשפט את הצו המקורי המוחזק בידי המשטרה ולטענתה צו זה ניתן על פי הדין ומכוח סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), המפנה לסעיף 32 לאותה פקודה.

בדין נקבע כי הסמכות לחלט תפוסים אינה רק במקרה שלאיש משטרה יש יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה העבירה או עומדים לעבור עבירה, או שאותו חפץ אמור לשמש ראיה בהליך משפטי.

לגישת המשיבה, הסמכות לתפוס חפצים לא מתייחסת רק לחפץ שיש לו זיקה במעגל הפנימי של העבירה אלא גם לחפצים אחרים כמפורט בסעיף 32 אשר קובע:

"סמכות לתפוס חפצים

(א)     רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה , או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצוע.

(ב)     .....

(ג)      שר המשפטים רשאי להתקין תקנות לענין סעיף זה".