החלטה בתיק בש 1270/06

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום בת"פ 5024/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. זו הבקשה שבפני.

כתב האישום מתאר ארוע שבמהלכו, על רקע ויכוח של מה בכך, תקפו המשיבים את שלושת המתלוננים באלימות שבמהלכה נדקר מתלונן מס' 1 בבטנו ובחזהו, ובהמשך מתלונן מס' 2 ברגלו. יצויין כי מתלונן מס' 1 אושפז ונדרש לניתוח.

המשיבים חלקו על קיומן של ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעתם. עם זאת ולאחר שבחנתי את הראיות, סבור אני כי קיימות ראיות שיש בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה כנדרש על-פי הוראות החוק, כפי שפורש בפסיקה. לא ארחיב את הדיון בראיות. אציין רק כי שלושת המתלוננים מסרו גירסאות זהות בעיקרי הדברים ובהן פירטו את ארוע התקיפה והדקירות. מדובר בעדויות שנגבו משלושת המתלוננים במצב בו לא היה קשר ביניהם, במיוחד מאחר ואחד היה באשפוז והאחרים היו במקום אחר. מכאן, שנראה שמדובר בעדויות עצמאיות שנגבו בלא שנעשה תיאום בין המתלוננים.

המשיבים מסרו גירסאות שונות וטענו כי הם למעשה היו בביתם והותקפו על-ידי המתלוננים. עם זאת, קיימות סתירות בין עדויותיהם של המשיבים, בכל הנוגע לנסיבות הארוע, וכן בין עדויות עדי האליבי של המשיבים, שתיארו באופן שונה את השתלשלות הארועים מהאופן שבו תיארו אותם המתלוננים. ב"כ המאשימה פירט בטיעוניו את הסתירות ואין לי להוסיף על הדברים שנאמרו שם.

בסופו של יום, כאשר ישמעו עדי שני הצדדים, יוכרע תיק זה, בין היתר, על בסיס של אמינות העדויות, כפי שישמעו בפני המותב שידון בתיק העיקרי. ואולם, לשלב דיוני זה שבפני, כי אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04, סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כאמור, כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתם של המשיבים בעבירות שיוחסו להם, כאשר אמינות הראיות תבחן במסגרת שמיעת ההוכחות.

העבירות נשוא כתב האישום הן עבירות המקימות עילת מעצר. מדובר בעבירות חמורות של דקירה בסכין. מעבר למסוכנות הקבועה בחוק, הרי שעבירות מסוג זה מצביעות על מסוכנות בפועל. לענין זה אוסיף עוד, כי את המסוכנות הנשקפת משימוש בסכין יש לבחון לא רק על פי תוצאות הארוע בשטח, אלא על פי הפוטנציאל של הארוע והתוצאות האפשריות של שימוש בסכינים, באופן שנעשה במקרה זה. למעשה, הפער שבין התוצאה במקרה הספציפי, דהיינו חבלות באברי גוף פנימיים, ובין תוצאה קטלנית, הינו אך פרי המזל והטיפול הרפואי המהיר שניתן למתלונן שנדקר. המרחק בין הארוע כפי שהוא בכתב האישום ובין ארוע קטלני הוא של מספר מילימטרים. העובדה שהפגיעה לא היתה קטלנית, אינה תוצאה של כוונת הדוקר, אלא בעיקרו של ענין מזל. לכן, את המסוכנות של המקרה יש להעריך לא רק על פי התוצאה אלא על פי הפוטנציאל הגלום בה.

מכאן שיש על בסיס חומר הראיות עילת מעצר שעניינה מסוכנות. על זאת יש להוסיף כי קיימת היכרות בין המשיבים למתלוננים ולמשפחות, וגם מטעם זה קיים סיכון של נסיון להטות עדויות אם ישוחררו המשיבים.

עם זאת, וגם כאשר קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרורו של נאשם לחלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:

בש"פ 3442/98, מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:

" כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה".