החלטה בתיק בש 1089/05

1.         ביום 17.1.2005 הוגש כתב אישום כנגד המשיב, שכך תיאר את מעשה העבירה שיוחס לו:

ביום 12.1.2005 הגיעו שוטרים יחד עם מעקלים לבית הוריו של המשיב, על מנת לבצע צו עיקול שהוטל על מכוניותיו של המשיב, צו שניתן בלשכת ההוצאה לפועל. המשיב הוזעק לבית הוריו, ומשהגיע - התנגד לביצוע העיקול, תוך שצעק וקילל את השוטרים והמעקלים ואיים עליהם כי 'לא יצאו בחיים מהמקום אם יעקלו את הרכבים'. תוך דקות הגיעו למקום גם אחיו של המשיב, והצטרפו לקללות שהורעפו על השוטרים והמעקלים. במקום התקהלו עוד ועוד אנשים, כשהמשיב קורא להם לתקוף את השוטרים והמעקלים, על מנת שלא להניח להם לבצע את העיקול, וחלק מן ההמון אמנם המשיך צועק עליהם ומאיים, וחלק אחר שלו אף ניסה לתקוף אותם ולחסום את דרכם על מנת לסכל את ביצוע העיקול. בשלב כלשהו נכנס המשיב למכונית (מבין השתיים שביקשו המעקלים לעקל), אליה מחוברת היתה עגלה עמוסה שקי מלט, והחל מתניע אותה. השוטרים והמעקלים ביקשו הימנו שלא יסע מן המקום ויתן בידיהם לממש את העיקול. ואמנם, תחילה יצא המשיב מן המכונית, אלא שלאחר מכן נכנס אליה שוב, תוך שהוא מתעלם מקריאות השוטרים שהודיעוהו כי הוא עצור, ומקריאותיהם כי הוא עלול לדורסם. אותה שעה עמד מול המכונית אחד המעקלים, והמשיב נסע ודרס אותו והפילו ארצה. אחר כך נמלט המשיב מן המקום כשהוא נוסע במכונית הנ"ל. המעקל נחבל ברגלו הימנית וסבל כאבים והגבלה בתנועות, ונזקק לבדיקות בבית חולים.

2.         בשל מסכת עובדות זו הואשם המשיב בחבלה בכוונה מחמירה (ס' 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן - החוק), בריחה (ס' 257(2) לחוק), הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו (ס' 275 לחוק), העלבת עובד הציבור (ס' 288 לחוק), הפרעה לעובד הציבור (ס' 288א לחוק), הכשלת עיקול (ס' 264 לחוק) ואיומים (ס' 192 לחוק).

3.         עובר להגשת כתב האישום שוחרר המשיב ממעצרו (על ידי בית משפט השלום). עם הגשת האישום ביקשה המבקשת לעוצרו עד תום משפטו. הצדדים הסכימו, בדיון הראשון, כי המשיב ישהה במעצר בית עד לדיון בבקשה, שנדחה לבקשת הסניגור. בהמשך, עת התקיים הדיון בבקשה גופה, חזרה בה המבקשת מבקשתה לעצור את המשיב, ונותרה עם בקשה אחת: להותיר את המשיב במעצר בית עד תום משפטו. המשיב ביקש, בתורו, שלא להותירו במעצר בית, כי אם לשחררו ללא תנאים, למעט כספיים, שיבטיחו את התייצבותו למשפט והימנעות ממגע עם עדי התביעה.

            השאלה העומדת לדיון היא, איפוא, אם יש מקום להורות על מעצר בית של המשיב עד תום משפטו, אם לאו.

4.         המשיב כפר בקיומה של תשתית ראיה לכאורה, כשהלכה למעשה מכוונים טיעוניו לשני ראשים, האחד - המעקלים פעלו שלא לפי צו עיקול כדין, כיוון שהצו הותנה בתנאים שעל הזוכה היה לקיים ולא קיים; והשני - כי אין בראיות הוכחה לכאורה כי הוא דרס את אחד המעקלים, טענה שהוא - אגב - מתכחש לה מכל וכל.

5.         אניח לשאלה, האם המעקלים פעלו לפי צו כדין, שכן השאלה העשויה להכריע את הכף בשאלת השמתו של המשיב במעצר בית (משום מסוכנותו) נוגעת למעשה הדריסה, ובאשר לדריסה לא יכולה שתהא מחלוקת, כי המשיב לא רשאי היה לדרוס את המעקלים או מי מהם, גם אם פעלו שלא לפי צו עיקול כדין.

            יוצא איפוא, אנו נותרים אך עם השאלה, האם מסכת הראיה מבססת את הוכחתה לכאורה של הדריסה. עיון בחומר הראיה אמנם מבסס קיומו של מגע פיזי בין המכונית בה נהג המשיב לבין אחד המעקלים, אלא שהוא אינו מבסס את הוכחתה לכאורה של כוונת הדריסה, בעוצמה המצדיקה את מעצרו של המשיב עד תום הליכים, גם לא מעצר בית. דומה, כי בהתנהגותו לא התכוון המשיב לדרוס את המעקלים, אם אמנם פגע פיזית במי מהם. סביר יותר, מתמונת המצב הנלמדת מחומר הראיה, כי הוא ביקש למלט את המכונית מן המעקלים, אך לא היתה בו, כך נראה, כוונה לדרוס מי מהם.

            חשובה בהקשר זה העובדה, כי המעקל, שנטען כי נפגע כתוצאה מן הדריסה, לא  נפגע פגיעה של ממש, ולכן - גם אם נניח שאמנם היה בינו לבין המכונית מגע (וכך אנו מצווים להניח היום, על בסיס חומר הראיה), הרי שאין מדובר ב'דריסה' ממש, כי אם - לכל היותר - במגע כלשהו עם המכונית, שדחף את המעקל וגרם לו ליפול, וזו הסיבה שהמעקל לא נפגע פגיעה של ממש מן האירוע, נבדק בבית החולים ושוחרר.

6.         כשאלה הם פני הדברים, כי אז יש לומר, כי סעיף העבירה העיקרי שיוחס למשיב (חבלה בכוונה מחמירה) לא נתבסס לכאורה בחומר הראיות. לכן אין לומר גם, כי מתבססת מסוכנות שעשויה להיוודע מן המשיב אם ישוחרר ממעצר הבית, והרי מסוכנותו היא שהיוותה את עילת המעצר, שלה טענה המבקשת בבקשתה. אגב כך אציין, כי המבקשת הביעה את דעתה על מסוכנות זו, בעת שהשלימה עם שחרורו ממעצר מאחורי סורג ובריח. לצד אלה ראינו גם את תסקיר המעצר, ממנו עולה תמונה של אדם נורמטיבי לחלוטין, קבלן המעסיק כשלושים עובדים, וזו לו הסתבכות ראשונה עם החוק הפלילי. מכאן אתה למד, כי לא צפויה סכנה לציבור מן המשיב אם ישוחרר ממעצר הבית.

7.         משהגענו לכך, כי המשיב איננו מסוכן לציבור, כי אז לא מתקיימת עילה למעצרו עד תום הליכים. ממילא אין גם להורות על מעצרו בתנאים מגבילים של 'מעצר בית', הפוגע בחירותו ובפרנסתו כאחת. ראוי, איפוא, לשחררו גם ממעצר הבית, כפוף להטלת בטוחות כספיות, שימנעו כל קשר עם מי מעדי התביעה, ויבטיחו התייצבותו למשפטו ככל שיידרש.

8.         סוף דבר אני דוחה את בקשת המבקשת לעצור את המשיב עד תום הליכים, ובכלל זה את בקשתה לעוצרו במעצר בית. המשיב ישתחרר, איפוא, גם ממעצר הבית בו הוא שוהה עתה, כפוף להפקדת סך 15,000 ש"ח במזומן או ערבות בנקאית, שתבטיח את התייצבותו למשפטו ככל שיידרש, כמו שתבטיח, כי המשיב לא ייצור כל מגע שהוא, במישרין או בעקיפין, בעצמו או באמצעות אחרים, עם מי מעדי התביעה.

ניתנה היום א' ב אדר א, תשס"ה (10 בפברואר 2005) במעמד הנוכחים.

001089/05בש 054 איתי בהלול-גור התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: