החלטה בתיק בש' 2919/07

שגגה שיצאה תחת ידי (ואשר עליה אני מצר) הביאה לכך כי עלי להוסיף ולדון בבקשה זו, בה נתתי החלטה ביום 28/6/07.

כמצוות החלטתו של בית המשפט העליון קיימתי דיון בבקשה בנוכחות ב"כ הצדדים (והמבקש) ביום 2/7/07 וכן ביום 3/7/07. בדיון האחרון שמעתי מב"כ הצדדים טיעון מפורט בשאלה המתעוררת נוכח בקשה זו, היינו האם לעכב את ביצועו של עונש המאסר שהוטל על המבקש על פי פסק הדין בת.פ. 1742/06 ("פסק הדין") אם לאו.

כבר בפתח הדברים אומר כי באתי לכלל מסקנה שבניגוד להחלטתי הקודמת, ראוי שביצועו של פסק הדין יעוכב.

טעמו העיקרי של הדבר הוא בזה שבעת הדיון שבפני האירה ב"כ המבקש היבט אשר אולי ראוי היה כי מלכתחילה יכלל בנימוקי הבקשה אולם אין צורך לזקוף זאת לחובתו של המבקש וממילא, זוהי הרי תכליתו של הדיון שהתקיים בפני. כוונתי היא לטענות ב"כ המבקש  המופנות כנגד מסקנות הממונה על עבודות השירות, מסקנות אשר בעטין עלול המבקש להיאסר שכן הוא נמצא בלתי כשיר לבצע עבודות שירות. בקשר לכך אף הגישה ב"כ המבקש ביום 4/7/07 הודעה לבית המשפט, תוך שהיא מדגישה כי, למען הסר ספק, הערעור מופנה "כנגד אופן הטלת ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו" (ההדגשה שלי - א.ק. ), במלים אחרות, ב"כ המבקש סבורה כי סיכויי הערעור של המבקש, בנקודה זו, הם טובים ודי בכך כדי להביאני להעתר לבקשה.

בנוסף, ב"כ המבקש (וכמותה גם ב"כ המשיבה) הפנו להלכה שנפסקה בע"פ 111/99 שוורץ נ. מדינת ישראל תק-על 2000(2) 1640 ("עניין שורץ"), כאשר, כצפוי, כל אחת מוצאת בו תמיכה לטענותיה.

עוד הביאה ב"כ המבקש שורה של אסמכתאות מהן היא ביקשה שאסיק כי המגמה היום היא לעכב את ביצועו של עונש מאסר בכל (או כמעט בכל) המקרים (ע"פ 4444/06 - פורסם באתר "נבו", ע"פ 11012/02 תק-על 3002 (4) 1029, ע"פ 1673/00 - לא פורסם, ע"פ  657/01 תק-על 2001 (1) 540 ועוד).

כשלעצמי איני בטוח כי ניתן להסיק מן האסמכתאות שהביאה ב"כ המבקש מסקנה כוללנית וגורפת כלשהי, לכאן או לכאן. בעניין זה דעתי היא כדעת ב"כ המשיבה כי בסופו של דבר ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע של עונש מאסר תתקבל מחד על פי ההנחיות הכלולות בפסק הדין בעניין שוורץ ומאידך, וזה לדעתי החשוב, על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מטעם זה גם אין לדעתי מקום להסיק מסקנה כלשהי מעמדת המדינה במקרים אחרים.

לבקשתי הרחיבה ב"כ המשיבה בשאלת הסדר הטיעון שנעשה והמשמעות שיש לתת לו בהקשר של עיכוב ביצוע עונש המאסר. בתמיכה היא אף הביאה את החלטתו של בית המשפט המחוזי בב"ש (ת"א) 90480/07 ("עניין מורנו") (לא פורסם). בעניין זה ביארה ב"כ המשיבה באומרה כי האינטרס המרכזי העומד ביסוד התנגדותה של המשיבה לעיכוב ביצוע הוא האינטרס של "קיום חוזים" במובן זה שהסדר הטיעון הוא בגדר חוזה. טענה זו נתמכת, מן הסתם גם בהחלטת בית המשפט בעניין מורנו, שם דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע, בין השאר, על יסוד העקרון לפיו "חוזים יש לקיים".

כשלעצמי, איני בטוח כי הסדר טיעון הוא חוזה ככל חוזה אבל דומני כי אוכל בשלב זה להניח לשאלה זו והיא תוכרע לעת מצוא.

כדי להחליט בבקשה זו די אם אומר כי לכאורה, אין הבקשה דנן (לעיכוב ביצוע עונש מאסר) עומדת בסתירה להסכמת המבקש כפי שהיא באה לביטוי בהסדר הטיעון. פועלה היחיד של הבקשה הוא בזה שאם תתקבל, יעוכב ביצועו של פסק הדין. זאת ותו לא. במובן זה אין המבקש טוען כנגד הסכמתו בהסדר  הטיעון ולכן איני רואה את הבסיס עליו מושתתת טענת ב"כ המשיבה בהקשר זה.

במובן אחר ניתן להבין את טענת ב"כ המשיבה כאילו בעצם הטענה המועלית בערעור - כנגד הטלת עונש מאסר במקום ריצויו בעבודות שירות - יש משום "הפרה" של חוזה המשתקף בהסדר הטיעון. אם אכן זוהי הטענה אזי משמעותה כי המערער מנוע בכלל מלטעון טענה כלשהיא נגד העונש שהוטל עליו, וטענה כזו, בכל הכבוד, לא ניתן לקבל.

כאמור, ערעורו של המבקש מכוון כלפי האופן בו ירצה את עונשו ולא כלפי משך ריצוי העונש.

אין בידי לקבוע כי  ערעור כזה הוא חסר סיכוי או בעל סיכוי נמוך. משכך, ובהיות תקופת המאסר שבה מדובר קצרה למדי (ובעניין זה לא היתה מחלוקת של ממש כי אם יאסר המבקש הוא יסיים את ריצוי עונשו בטרם ישמע הערעור) , דומני כי ראוי יהיה להעתר לבקשה.

אשר לטענת מסוכנותו של המבקש, נראה לי כי המשך החלת כל התנאים המגבילים בהם שוחרר המבקש היא מבחינת מענה מספיק לאפשרות זו.

לאור כל האמור לעיל אני מקבל את הבקשה ומורה על עיכוב ביצועו של עונש המאסר שהוטל על המבקש בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה בת.פ. 1742/06 וזאת עד למתן פסק הדין בערעור שהגיש המבקש בתיק ע"פ 2414/07 בבית משפט זה.

כל התנאים בהם היה המבקש משוחרר יוסיפו לחול עד למתן פסק דין בערעור.

ניתנה היום כ"ב בתמוז, תשס"ז (8 ביולי 2007) בנוכחוץ הצדדים.