החלטה בתיק ברע 93/07

1.      בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (דמ 3571/06; הרשמת עדי ריכטמן).

2.      הרקע לבקשה, כעולה מהבקשה ונספחיה ומכלל החומר שבתיק:

2.1.   המבקש הגיש ביום 6.3.2006 כתב תביעה כנגד ארבעת המשיבים לתשלום שכר עבודה, הלנת שכר עבודה, החזר הוצאות משפטיות, ריבית והצמדה.

2.2.   בתביעתו, טען המבקש כי עבד במשך שלושה ימים (30.12.03 - 28.12.03) כמנקה בפנימיית בית אשר. על פי כתב התביעה, המבקש הגיש הליך קודם כנגד "קרית בית אשר" (דמ 3412/04), וניתן כנגד "קרית בית אשר" פסק דין בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות. אולם, בהליכי הוצאה לפועל שנקט המבקש התברר כי "קרית בית אשר" אינה ישות משפטית, ועל כן לא יכול היה המבקש לגבות את החוב הפסוק.

2.3.   בהמשך לכך, הגיש המבקש תביעה כנגד ארבעת המשיבים, כאשר על פי הנטען בכתב התביעה משיבות  1 ו- 2 הפעילו את הפנימייה והעסיקו את המבקש, משיבה 3 היא חברה בע"מ אשר הפנימייה נמצאת בבעלותה, ומשיב 4 שימש בתפקיד מנהל הפנימייה. המבקש טען כי המשיבים לא שילמו למבקש החזר הוצאות נסיעה ושכר עבודה בעד שלושת ימי עבודתו, ובסך הכל הוא זכאי לשכר והוצאות נסיעה בסך של 544.8 ש"ח.

2.4.   המבקש תבע בבית הדין מהמשיבים: שכר עבודה ונסיעות - 544 ש"ח; הוצאות משפט על פי פסק דין מיום 15.7.04 - 300 ש"ח; ריבית הצמדה אגרות ופעולות במסגרת תיק ההוצל"פ - 6,069 ש"ח; הוצאות בהן חויב משיב מס' 4 בהחלטה מיום 16.3.2005 - 1000 ש"ח; פיצוי בגין עגמת נפש 3,000 ש"ח.

2.5.   ביום 18.9.2006 התקיים דיון מוקדם בתביעה בפני כבוד הרשמת ריכטמן. לדיון התייצבו המבקש, בא כוח משיבים 1 ו- 3 (עו"ד טמבור) וב"כ משיבה 2 (עו"ד שמש). משיב 4 לא התייצב לדיון. מפרוטוקול הדיון עולה כי משיבים 1 ו- 3 טענו כי אין למבקש עילת תביעה נגדם. משיבה 2 הודתה כי הייתה המעבידה של המבקש וכי הוא זכאי לשכר עבודה בסך של 544 ש"ח, אולם ב"כ משיבה 2 טען כי נעשו למבקש מספר פניות על מנת שיבוא לקבל את המגיע לו. כן טען כי אין לגלגל את הוצאותיו ומחדליו של המבקש בהליכים הקודמים על משיבה מס' 2. במהלך הדיון, בית דין הסביר למבקש כי לא קמה לו יריבות משפטית עם המשיבים 1 ו- 3 והמליץ למבקש כי התביעה כנגדם תידחה. המבקש הצהיר כי הוא מסכים שיינתן פסק דין נגד משיב מס' 4 כי התביעה נגדו תימחק אולם משיב 4 יחויב בהוצאות. בהמשך לכך ניתן פסק דין חלקי כנגד משיב 4, כאשר התביעה כנגדו נמחקה והוא חויב בהוצאות בסך של 1,800. בהמשך, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר פשרה, לפיו משיבה 2 תשלם למבקש סך של 1,400 ש"ח, מתוכם בהסכמת המבקש יועברו למשיבות 1 ו- 3 סך של 400 ש"ח, והסך של 1000 ש"ח ישולם למבקש בתוך 4 ימים. על הסכם הפשרה חתמו המבקש ובאי כוח משיבים 1, 2 ו- 3. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין.

3.      בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי היה מקום למתן פסק דין על מלוא סכום התביעה כנגד משיב 4; כן העלה המבקש טענות רבות בנוגע לאופן ניהול הדיון על ידי בית הדין האזורי, וטען כי התייחסות הרשמת אליו הייתה לא נאותה, הפרוטוקול אינו משקף את מהלך הדיון ולא נרשמו טענות רבות שלו, והוא חתם על הסכם הפשרה עקב לחצים שהופעלו עליו, לרבות איום שיחויב בתשלום הוצאות.

4.      לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות. זאת, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים, בהתאם לתקנה 85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. להלן יפורטו הנימוקים להחלטתי.

4.1.  טענותיו החמורות של המבקש בעניין אופן ניהול הדיון על ידי בית הדין האזורי לא נתמכו בתצהיר או בראייה אחרת כלשהי.

4.2.  מדובר בפסק דין שנתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, וכידוע התערבות ערכאת הערעור בפסק דין בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה מצומצמת ביותר, ונעשית במקרים חריגים וקיצוניים. מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים והנדירים המצדיקים התערבות בפסק הדין. יתר על כן. השוואה בין כתב התביעה לבין הסכם הפשרה מעלה כי המבקש לא קופח בהסכם הפשרה, כמוסבר להלן:

4.2.1.     גם על פי כתב התביעה, המבקש היה זכאי לשכר בסך של 544 ש"ח. במועד הגשת התביעה, תביעתו של המבקש לפיצויי הלנת שכר התיישנה. על פי הסכם הפשרה, שילמה משיבה 2 למבקש סך של 1,000 ש"ח וכן שילמה במקומו הוצאות משפט למשיבים 1 ו- 3 בסך של  400 ש"ח. הסכום ששולם למבקש בגין תביעתו גבוה משמעותית מסכום הקרן המגיע לו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנוסף, משיב מס' 4 חויב לשלם למבקש הוצאות בסך של 1,800 ש"ח.

4.2.2.      אין למבקש עילת תביעה לחייב את המשיבים או מי מהם בתשלום הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים ובתשלום ריבית והצמדה אגרות ופעולות במסגרת ההוצאה לפועל. הוצאות וסכומים המגיעים למבקש על פי הליכים קודמים עליו לגבות באמצעות הליכי הוצאה לפועל, ולא ניתן להגיש תביעה בקשר אליהם בבית הדין. 

4.2.3.      באשר לפיצוי בגין עגמת נפש  - בית הדין פוסק פיצוי בגין עגמת נפש רק במקרים חריגים ונדירים, ועל פני הדברים עניינו של המבקש אינו מצדיק פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש.

4.2.4.      העולה מן האמור הוא כי על פי הסכם הפשרה קיבל המבקש סכום העולה על הסכום בו היה המבקש עשוי לזכות בתביעתו כנגד המשיבים. יתר על כן. כנגד משיב מס' 4 קיים לכאורה מעשה בית דין מההליך הקודם, ולמרות האמור הוא חויב בתשלום הוצאות נוספות למבקש. לפיכך, אין כל מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא, שנתן תוקף להסדר הפשרה בין הצדדים.

5.      סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ג בתמוז התשס"ז (29 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.

לאה גליקסמן, שופטת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: