החלטה בתיק ברע 861/06

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ג'מיל נאסר) מיום 19.10.2006, בה נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק הדין מיום 26.9.2006.

לאחר שנתבקשה תגובת המשיבים, ונתקבלה תגובת המשיבים 1-7 לבקשה, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

1.         המסכת העובדתית הסבוכה בענייננו, תוארה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס, תק-על 2005(3) 3233 ולא נאריך.

בקליפת אגוז, נספר כי המשיבים 3-12 הם הבעלים הרשומים של החלקה נשוא המחלוקת (להלן ובהתאמה: " החלקה" וה" הבעלים"). בשנת 1988 נכרת  הסכם בין הבעלים לבין המשיבים 1-2, שהם הבעלים של חלקה סמוכה, ולפיו רכשו המשיבים 1-2 בתמורה חלק מהחלקה לצורך זכות מעבר ברוחב של כששה מטר (לההלן: " ההסכם"). בהמשך, הועבר שטח זה אל המבקשת, שהקימה בחלקה הסמוכה אולם חתונות וחניון. המשיבים 3-7 טענו כי השטח בחלקה נמכר שלא על דעתם ושלא בהסכמתם, והגישו תביעה לסילוק יד כנגד המבקשת וכנגד המשיבים 1-2 (ת"א 2565/93). מנגד, הגישה המבקשת תביעה כנגד כל המשיבים, למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היא הזכאית להרשם כבעלים של השטח שנרכש בחלקה (ה"פ 82/94 או ה"פ 206/97). שתי התובענות נשמעו במאוחד בבית משפט השלום בעכו בפני כב' השופט ג'מיל נאסר.

            בפסק דינו מיום 18.10.00, קבע השופט ג'מיל נאסר, כי המשיבים 3-7 אכן לא נתנו הסכמתם להסכם וניתן צו לסילוק יד של המבקשת ושל המשיבים 1-2 מהחלקה, בעוד תביעת המבקשת בהמרצת הפתיחה נדחתה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המבקשת, אך התוצאה נהפכה בבית המשפט העליון בע"א 8331/05 הנ"ל שניתן ביום 12.9.2005.

בית המשפט העליון אימץ את מסקנת בית משפט השלום כי ההסכם אינו תקף כלפי המשיבים 3-7, אך התנה את ביטול ההסכם בתשלום פיצוי למבקשת ולמשיבים 1-2. כיוון שבשנת 2000 הגישו המשיבים 1-2 תביעת פיצויים נגד הבעלים, והתביעה התנהלה בבית משפט השלום בעכו, ומאחר שמדובר במחלוקת בעלת היבטים עובדתיים, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית משפט השלום, על מנת שידון בו בהקדם  " אך ורק לנושא הפיצוי בין הצדדים השונים".

2.         משחזר התיק לבית משפט קמא, הורה בית המשפט על הגשת תמצית טיעונים בכתב לעניין הפיצויים והמבקשת הגישה טיעוניה. בישיבת קדם משפט מיום 12.9.2006 הציע בית המשפט לצדדים כי ההליך יימחק ותוגש תביעה נפרדת לפיצויים,  אך ההצעה נדחתה על ידי המבקשת. ביום 26.9.2006 נתן בית המשפט פסק דין והורה על מחיקת התביעה (להלן: " פסק הדין").

            בפסק הדין קבע בית המשפט כי לשם בירור המחלוקת בסוגיית הפיצויים יש לקיים הליך הוכחות מלא והתביעה הופכת לתביעה כספית שיש לשלם בגינה אגרה. בית המשפט לא ראה טעם דיוני בקיום הוכחות במסגרת התיקים שבעניינם ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון. לפיכך, קבע כי התיק ייסגר, כי המבקשת והמשיבים 1-2 יגישו תביעה חדשה לפיצויים, וסילוק היד לא יתבצע עד למתן פסק דין בתביעת הפיצויים.

            המבקשת הגישה ביום 17.10.2006 בקשה לביטול פסק דין, אך בקשתה נדחתה ומכאן בקשת רשות ערעור זו. לאור האמור בתגובת המשיבים 3-7, ראיתי לנכון לציין כי החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין היא החלטה אחרת ולא פסק דין, וההשגה עליה היא בדרך של רשות ערעור - ראה רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ דינים עליון נו 553(1999); ע"א (מחוזי-י-ם) 5392/04 מנדל נ' אגרון דינים מחוזי לד(10) 602 (2005).

            אקדים ואומר כי דין הערעור להתקבל.

3.         בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות העניין ראוי להתנות את סילוק היד בפיצוי, והחזיר את התיק לערכאה הדיונית על מנת שתדון ותקבע את גובה הפיצוי, תוך הבעת תקווה ש" הסיום לא ירחק יתר על המידה". למעשה, בית המשפט העליון התווה בפסק דינו את המתכונת שבה תמשיך ההתדיינות בתיק לגבי הסוגיה שטרם הוכרעה. לטעמי, מחיקת התביעה בהיעדר עילת מחיקה, ועל מנת שנושא הפיצוי יידון בתביעה נפרדת, נעשתה אפוא בניגוד להנחייתו של בית המשפט העליון.

4.          בית המשפט קבע בפסק דינו כי משהפכה התביעה לכספית, ראוי להגיש תביעה נפרדת ולשלם אגרה. ברם, אין מדובר בתביעה כספית במובן הרגיל, אלא בתביעת לסילוק יד שנתקבלה, אך בד בבד נקבע כי הפינוי יותנה בתשלום פיצוי, בהתאם להלכה לפיה רשאי בית המשפט להתנות ביטול רשיון במקרקעין בפיצוי (סעיף 9 לפסק דינו של בית המשפט העליון). לכן, אין מקום לחייב את המבקשת-הנתבעת בתשלום אגרה בגין אותו פיצוי.  אדרבה, דווקא שיקול האגרה "מושך" לכך שאין להורות על הגשת תובענה נפרדת לעניין הפיצוי. 

5.          גם מטעמי יעילות ראוי שאותו בית משפט ימשיך וישמע את הראיות לעניין הפיצוי והוא שיקבע את שיעורו. הגשת תביעה חדשה תוביל להימשכות ההליכים, לסרבול הדיון, ועשויה להוביל לשינוי המותב, מה שעשוי אך לסבך הדיון ולהאריכו, בניגוד להנחיות בית המשפט העליון.

6.         לאור האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומורה כי פסק הדין יבוטל, ובית המשפט קמא ידון בסוגיית הפיצויים המגיעים למבקשת ו/או למשיבים 1-2 במסגרת ה.פ. 206/97 ו - ת.א. 2565/93, כאמור בפסק דינו של בית המשפט העליון.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

הפקדון שהופקד, במידה והופקד, יוחזר למבקשת.

ניתנה היום ג' בשבט, תשס"ז (22 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.

צפה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: