החלטה בתיק ברע 775/07

1.         זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (דמ 6173/05 ; הרשמת דורית פיינשטיין), בו התקבלה באופן חלקי תביעת המבקשות כנגד המשיבות, ובית הדין האזורי הורה להן לשלם למבקשות הפרשי שכר מינימום וכן להשיב להן סכומים שנוכו שלא כדין משכרן. בנוסף, השית בית הדין האזורי על המשיבות פיצויי הלנה בסכום של 1,500 ש"ח עבור כל אחת מהמבקשות. בקשת רשות הערעור מוסבת על שני עניינים: האחד, שיעור פיצויי ההלנה והשני שיעור הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המשיבות.

2.         המבקשות עבדו בעבודות ניקיון אצל המשיבות בין החודשים יוני 2005 - ספטמבר 2005. בין המבקשות למשיבות נחתם חוזה עבודה בו נכתבו הדברים הבאים : " עבור עבודתו/ה ישתכר העובד/ת בסך של 1100 ש"ח מחיר ברוטו קבלנות כולל נסיעות", ואולם, לטענת המבקשות, סוכם כי יעבדו בין השעות 16:00 - 20:00 וישתכרו שכר מינימום. בהקשר זה הוסיפו וטענו המבקשות כי המשיבות לא שילמו להן את מלוא השכר לו הן זכאיות. עוד טענו המבקשות כי משכרן נוכו שלא כדין סכומים שונים בגין הרכיבים הבאים : "סל ביטוח" ו - "קרן מתנות".

3.         המשיבות הכחישו מכל וכל זכאותן של המשיבות לסכומים כלשהן וטענו כי המבקשות עזבו את מקום עבודתן ללא כל הודעה מוקדמת ומשכך זכאיות המשיבות לקזז מן הסכומים שיפסקו לזכותן את תמורת ההודעה המוקדמת. 

4.         בית הדין האזורי קבע כי אכן סוכם בין הצדדים כי המבקשות יעבדו בין השעות 16:00 - 20:00 וישתכרו שכר מינימום, ולכן זכאית כל אחת מהמבקשות לסכום של 837.8 ש"ח. עוד קבע בית הדין האזורי כי המשיבות ניכו שלא כדין משכרן של המבקשות סכומים שונים, ולכן זכאית כל אחת מהמבקשות ל - 78.3 ש"ח. בית הדין האזורי קיזז מהסכומים שנפסקו לזכות המבקשות את תמורת ההודעה המוקדמת אותה היו אמורות ליתן למשיבות, והוסיף וקבע כי פיצויי ההלנה עבור כל אחת מהמבקשות יעמדו על 1,500, זאת בשים לב לכך ש" התובעות גרמו להתמשכות ההליכים בתיק בהתנהלותן שגבלה בחוסר תום לב, וכך נוצרה הגדלה מלאכותית של פיצויי ההלנה".  מכיוון שבאחד מהליכי הביניים נפסקו למבקשות הוצאות משפט בסך 750 ש"ח לא מצא בית הדין האזורי לפסוק הוצאות משפט נוספות לזכותן.

5.         בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשות מכוונת, כאמור, כנגד שתי קביעות של בית הדין האזורי : אחת, פסיקת פיצויי הלנה בשיעור 1,500 ש"ח בלבד והשנייה, אי פסיקת הוצאות משפט לזכות המבקשות מעבר לסכום של 750 ש"ח שנפסק באחד מהליכי הביניים בהליך. בהקשר זה טענו המבקשות כי המשיבות הן שנהגו בחוסר תום לב והביאו להתארכות בירור התביעה, ולכן לא היה מקום להפחית את פיצויי ההלנה שהושתו עליהן.

6.         המשיבות טענו מצידן כי עצם החיוב בפיצויי הלנה וקביעת שיעורם הוא עניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וכי לא נפל כל פגם באופן הפעלת שיקול הדעת על ידי בית הדין האזורי, וזאת בשים לב לעובדה כי המבקשות קבלו את כל שכרן במועדו וכי ככל שנפלה טעות בחישוב שכרן הייתה זו טעות כנה. לעניין שיעור הוצאות המשפט טענו המשיבות כי אין לחרוג מן הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשאלת פסיקת הוצאות המשפט.

6.         לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסק דינו של בית הדין האזורי אני מחליט שאין ליתן רשות ערעור. הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור איננה נוהגת להמיר שיקול דעתה בשיקול דעת הערכאה הדיונית בקביעת שיעור פיצויי ההלנה, קל וחומר כשמדובר בבקשת רשות ערעור. במקרה שלפנינו גם אם אקבל את טענת המבקשות כי המשיבות הן שהביאו להתמשכות ההליכים, ואינני פוסק כך, אין מקום להתערב בשיעור פיצויי ההלנה שהושתו על המשיבות. בהקשר זה יש לציין כי סכום הקרן שנפסק לזכות כל אחת מהמבקשות עמד על 837 ש"ח, ואילו שיעור פיצויי ההלנה שהושתו על המשיבות עמד על 1500 ש"ח, היינו שיעור פיצויי ההלנה שהושת על המשיבות עומד על כ - 200%. אני סבור כי שיעור זה תואם את נסיבות המקרה כפי שהשתקפו בפסק דינו של בית הדין האזורי.  זו ואף זו, משנפסקו למבקשות בהליך ביניים הוצאות משפט בסך 750 ש"ח ולאור ההלכה, לפיה ממעטת ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת שיעור הוצאות המשפט אין מקום להתערב גם בקביעה זו של בית הדין האזורי.

7.         סוף דבר - הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתנה היום, י"ד בשבט, תשס"ח (21 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.