החלטה בתיק ברע 755/05

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ (כב' הרשמת קרן מרגולין-פלדמן) מיום 15/2/05 בתיק הוצל"פ 9-04-38873-02 (להלן: "תיק ההוצל"פ").

ביום 1/12/04 הגישה המבקשת כנגד המשיבים בקשה למימוש המשכון הרשום לטובתה על דירת מגוריהם הידועה כחלקה 4 בגוש 18134, רח' נופר 9, שכונת עין שרה בנהריה (להלן: "הנכס"), בגין חוב בסכום של למעלה מ- 155,012 ש"ח וזאת לאחר שלטענתה, לא עמדו החייבים בתנאי הסכם ההלוואה.

ביום 31/1/05 הוגשה בקשת המבקשת למינוי עו"ד יוסף ברינט ככונס נכסים על הנכס.

בהחלטה מיום 15/2/05 דחתה כב' הרשמת את בקשת המבקשת מאחר ועל אותו נכס מונה כבר כונס לפירוק שיתוף במסגרת הליכים המתנהלים בין החייבים בבית משפט לענייני משפחה.

לטענת המבקשת שגתה כב' ראש ההוצל"פ בהחלטה שכן משחלפו ימי האזהרה בהם לא הודיעו החייבים על מכירת הנכס מרצונם ומשלא סולק חוב הפיגורים לבנק לא היתה כל מניעה למנות את ב"כ המבקשת לכונס נכסים על הנכס לשם מימושו.

עוד הוסיפה וציינה המבקשת כי לשיטתה אין בהליכים המתנהלים בין החייבים בבית משפט לענייני משפחה כדי למנוע ו/או לעכב הליכי מימוש הנכס על ידי כונס נכסים מטעם הבנק - הנושה המובטח, אשר לטובתו נרשם משכון על הנכס.

בנוסף ציינה המבקשת כי ב"כ החייבת מונה, ביום 8/2/05, ככונס נכסים ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה (כב' השופטת ר' ברגמן) בעקבות בקשה שהגישה החייבת, ובה העלימה במכוון מבית המשפט לענייני משפחה את העובדה כי הנכס משועבד ומעוקל לטובת המבקשת, כי נפתח תיק ההוצל"פ למימוש הנכס וכי הוגשה כבר בקשה למינוי ב"כ המבקשת ככונס נכסים על הנכס (ראה נספח ו' לבקשה).

לטענת המבקשת רק מינוי ב"כ ככונס נכסים יבטיח את הזכויות העדיפות של המבקשת.

לדעת המבקשת, ב"כ המשיבים נקלע לכלל טעות עת כתב כי תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "התקנה"), קובעת כי הבקשה תוגש תוך 7 ימים; הואיל והתקנה קובעת:

"בקשת רשות לערער לפי תקנת משנה (ד) תוגש בדרך המרצה, תוך חמישה עשר ימים מיום מתן ההחלטה או הצו, אם ניתנו בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאו לו, אם ניתנו שלא בפניו; הבקשה תפרט את נימוקי הערעור ויצורפו אליה תצהיר לאימות העובדות, העתק מאושר מההחלטה או הצו שעליה מערערים והעתק מכל מסמך אחר שעליו מסתמך המערער; הבקשה והמצורפות אליה יהיו במספר עתקים מספיק לבית המשפט, לראש ההוצאה לפועל ולמשיבים".

לגופו של עניין טען ב"כ המשיבים כי ביום 8/2/05 מונה ככונס נכסים על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות בתמ"ש 11142/04 (כב' השופטת רחל ברגמן) במסגרת הליך של פירוק שיתוף בין בני הזוג. מייד עם מינויו פנה לעו"ד ברינט והודיע לו על ההחלטה בדבר המינוי והתחייב בפניו כי החוב למרשו, בסך 200,000 ש"ח, ישולם במלואו, לרבות הוצאות ושכ"ט; כמו כן, מסר עדכון לתיק ההוצל"פ.

לטענת ב"כ המשיבים יתרת החוב לה טוענת המבקשת, הינו חוב לא מובטח, אשר נתבע בהליכי פש"ר של המשיב 2, ולמשיבה 1 אין כל חלק בחוב זה.

לטענת ב"כ המשיבים, על פניו נראה כי היות וניתנה על ידו ההתחייבות להעברת סכום החוב המובטח לב"כ המבקשת, נוצר הרושם שמטרתו היחידה של ב"כ המבקשת אחת היא, המטרה להנות משכ"ט כונס הנכסים, גם כן.

אשר על כן, ומאחר ומלוא חובו של המשיב 2 למבקשת כ"נושה מובטח" מובטח לה, מן הראוי לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה, נספחיה ותגובת המשיבים אני סבור כי דין הבקשה להדחות.

אכן, חלק רלבנטי וחשוב הוא במינוי כונס נכסים; פסיקת שכ"ט עבור פעולותיו, אך אין זה החלק הבלעדי והחשוב ביותר.

תפקידו של כונס הנכסים גם כן, לאזן בין האינטרסים של הנושים ושל החייב ולהביא לכך שהנכס ימכר למרבה במחיר ובאופן שחלק הארי של החוב יסולק.

הואיל וכונס הנכסים הראשון מונה ע"י ביהמ"ש ולא על ידי ראש ההוצל"פ, אין לאחרון הסמכות והיכולת על פי דין, לבטל החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה.

מינוי המבקשת ככונס נכסים ע"י ראש ההוצל"פ, לא יבטל את מינוי כונס הנכסים, על פי החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה, על כן, קיומם של שני כונסי נכסים שמונו על פי החלטות של שתי רשויות שונות יש בו כדי לסרבל את ביצוע הליכי הכינוס.