החלטה בתיק ברע 738/05

1.         המבקשת עותרת להרשות לה לערער על שתי החלטות של בית משפט קמא, לפיהן נדחתה בקשתה להורות על סילוק תביעת המשיב על הסף.

            כבר בפתח הדברים אומר כי תביעת המשיב כפי שהוגשה מעוררת סוגיות משפטיות מעניינות, בין היתר, בדבר קווי הגנה שונים ואפשריים של המבקשת. לצד זאת יודגש, שהביקורת הערעורית תתמקד בהליך קמא ובטענות שנטענו ע"י המבקשת שם. עוד ראוי לציין כי הוראה לדחות תביעה על הסף הינה צעד קיצוני והימנעות מכך אין בה כדי להביע עמדה בדבר סיכויי התביעה. כפי שב"כ המשיב נעל את תגובתו - אפילו ולתובע סיכוי קלוש בתביעתו, לא יעתר בית המשפט לדחייה או מחיקה על הסף.

2.         ההליך קמא עבר מספר מסלולים דיוניים. המשיב תבע את הועדה המקומית לתכנון ולבנייה באר טוביה - היא המבקשת ושישה נתבעים נוספים, הממלאים תפקידים שונים במועצה. סכום התביעה עומד על מליון ש"ח. בקליפת אגוז, נטען בכתב התביעה שהמשיב יזם הקמת בית אריזה באזור התעשייה עד הלום. לשם כך, הגיש בקשה לרכישת חלקי אדמה באזור. בהמשך, הגיש המשיב למבקשת ולמנהל מקרקעי ישראל תכניות מתאימות לבנייה. המשיב קיבל היתר בנייה למבנה בן 3 קומות ובנה את המבנה בהתאם. לטענת המשיב עובד מטעם המבקשת עיכב במזיד את הנפקת טופס 4 ואף הערים על המשיב מכשולים שונים, כדי למנוע ממנו להפעיל את המקום. נטען שהמבקשת ועובדיה פעלו בחוסר סבירות, נהגו בחוסר שיוויון, פעלו בחוסר תום לב ושקלו שיקולים זרים.

            הנתבעים הגישו בקשה לתיקון כתב התביעה. הבקשה נידונה בפני כב' השופטת ו. מרוז שכיהנה באותה עת בבית משפט השלום באשדוד. כב' השופטת מרוז קבעה שמבין הסעדים המופיעים בכתב התביעה מצוי רק הפיצוי הכספי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום ויתר הסעדים נמחקו על הסף. עוד קבעה כב' השופטת מרוז, שהתביעה אינה מגלה עילה נגד עובדי המבקשת. נפסק שהתביעה אינה מפרטת את העובדות העומדות ביסוד העילה ודווקא בשל היות נתבעים אלה עובדי ציבור הממלאים תפקידם עפ"י הדין, לא יתיר בית משפט בנקל תביעות אישיות נגדם. באשר למבקשת, קבעה כב' השופטת מרוז, כי נכון יהא לעכב את ההליכים בתובענה על מנת לאפשר למשיב לפתוח בהליך המתאים בבית המשפט המינהלי. עוד נכתב, כי היה ותוגש תביעה לבית המשפט המינהלי, ההליכים בבית משפט השלום יעוכבו עד למתן פסק דין בתיק האחר. היה ולא תוגש תובענה, כי אז המבקשת תהא רשאית להגיש בקשה נוספת לדחיית התביעה על הסף. בית משפט השלום הבהיר שאין בהחלטה האמורה כדי להביע עמדה אם תוגש בקשה לדחייה על הסף.

            המשיב בחר שלא לפתוח בהליך בבית המשפט המינהלי. על כן, הגישה המבקשת שתי בקשות לדחייה על הסף. בהחלטה הראשונה נשוא הבקשה, קבע כב' השופט חזק (בש"א 1710/03 להלן: "ההחלטה הראשונה"), כי הסמכות לדון בתביעה נגד המבקשת לפיצוי כספי בסך מליון ש"ח נתונה לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המינהלי. בהחלטה השנייה (בש"א 1422/05), קבע בית משפט קמא כי אין בהחלטת כב' השופטת מרוז אשר מחקה את התביעה נגד עובדי המבקשת כדי להוות מעשה בית דין או השתק עילה ביחס לתביעה שהוגשה נגד המבקשת. על החלטות אלו עותרת המבקשת כאמור להרשות לה לערער.

3.         סבורני שלא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום לפיה הסמכות לדון בתביעה כפי שהוגשה מוענקת לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המינהלי. המפתח לקביעת הסמכות העניינית מצוי בדלת אמותיו של כתב התביעה. במקרה דנא, בכתב התביעה המתוקן תובע המשיב את המבקשת לשלם לו מליון ש"ח בעילה נזיקית. התביעה מייחסת למבקשת חוסר סבירות, חוסר שיוויון, חוסר תום לב משווע ושיקולים זרים. בהליך אזרחי הכלל הקובע הוא מבחן הסעד ולא מבחן העילה (ראה דברי כב' השופט ש. לוין ברע"א 4669/96 חב' מלונות דן בע"מ נ' שותפות מלון ספורט אילת ואח' וסעיף 51 לחוק בתי המשפט). החוק מאפשר הגשת תובענה מינהלית כספית בנושאים מוגדרים, כגון פיצוי בגין מכרז אך לא בגין העניין נשוא התובענה. מכאן שהפורום המתאים להגשת התביעה בשל טיבה וסכומה, הינו בית משפט השלום. ושוב, אינני מביע עמדה בדבר סיכויי התביעה אך הסעד הוא הקובע בסוגיית הסמכות העניינית.

            טענה נוספת הקשורה לטענת חוסר סמכות היא שהמשיב מנוע מלתבוע את המבקשת, כל עוד לא מיצה ההליכים המינהליים. לביסוס עמדה זו, הפנה אותי ב"כ המבקשת לפסק דין עיריית רעננה (רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481). ואולם, עיון בפסק הדין מוביל למסקנה הפוכה מזו

שהוצעה ע"י המבקשת. בפסק דין עיריית רעננה התובעים הגישו תביעה כספית לבית משפט השלום להשבת כספים שנגבו לטענתם שלא כדין ע"י עיריית רעננה  בעבור אגרות והיטלי פיתוח. בית המשפט העליון קבע מפי כב' השופטת פרוקצ'יה

שועדת הערר מוסמכת להורות על השבת סכומים ששולמו ביתר. מכאן, נקבע שיש להכיר בסמכותה של הועדה להורות על השבת תשלום ששולם שלא כדין. בית המשפט העליון קבע שהתביעה תידון איפוא, באפיק המינהלי ולא באפיק האזרחי. צא ולמד, מקום בו ניתן לקבל את הסעד מבית המשפט המינהלי, על התובע לפנות אליו. שונים הם פני הדברים כאשר בית המשפט המינהלי אינו מוסמך להעניק סעד כספי וכי אז התביעה תוגש לבית המשפט האזרחי. אף ואניח שהמשיב היה רשאי לפתוח בהליכים שונים אחרים בפני בית המשפט המינהלי, רשאי הוא לוותר עליהם ולבחור להתמקד בסעד הכספי בלבד בגין עילת זדון וחוסר תום לב וכדו'. אין הדבר אומר שלא עומד לנתבע בתביעה כזו מגוון טענות הגנה אך מגרש ההכרעה מצוי בבית המשפט האזרחי.

4.         בהחלטה השנייה קבע בית משפט קמא שהחלטת כב' השופטת מרוז ביחס לעובדי המבקשת אינה מהווה השתק פלוגתא או מעשה בית דין. הגדרת התנאים לקיומם של השתק פלוגתא או מעשה בית דין אינה פשוטה. המבחנים רבים והתוצאה תלוייה בנסיבות. בענייננו, ניתן להצדיק את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא תוך ציון הנתונים הבאים. בית משפט קמא מחק את התביעה נגד עובדי המבקשת מכח היותם עובדי ציבור. לא התקיים דיון של שמיעת ראיות אלא בית משפט השלום מפי כב' השופטת מרוז קבע שהתביעה אינה מגלה עילה. במצב האמור, קשה יהיה לקבוע שהמשיב קיבל את יומו לגופו של עניין נגד המבקשת. הסוגייה המשפטית שונה. לא מדובר בעובדי ציבור אלא בועדה המקומית לתכנון ובנייה. ושוב נדגיש שאין בכך להביע עמדה לגופו של עניין אלא רק שלא נפלה טעות בהחלטת בית משפט השלום לפיה דין התביעה שלא להדחות על הסף. הוריאציה העובדתית עשוייה להשפיע על התוצאה ועל כן אין לסיים את העניין בשלב המקדמי.

5.         טענה נוספת היא שדין התביעה להדחות בשל העדר פירוט בכתב התביעה כנדרש על פי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי. דא עקא, טענה זו לא נטענה בבקשות נשוא החלטה זו. ניסיון המבקשת להתמודד עם החסר בנימוק שהוא הפנה לכל האמור בבקשה אחרת, שאינה נשוא בקשתה למתן רשות ערעור רק מבליט את החסר. שכן, אין התייחסות בבקשה בכלל בתקנה 78. מעבר לכך, ניתן להגיש בקשה למתן פרטים עפ"י תקנה זו אך קיים מרחק רב בין בקשה כזו לבין התוצאה של דחיית התביעה על הסף.

            האמור מהווה תשובה לטענת המבקשת שתביעת המשיב אינה מגלה עילה. אף כאן הטענה לא נטענה ישירות בבקשות נשוא ההחלטה דנא. אפילו ואבדוק את הטענה כפי שהוצגה בבקשה האחרת, עיון בכתוב (ראה סעיף 6 לבש"א 2848/00) מלמד שהמשיב התייחס בעיקר לעובדי המבקשת ולא למבקשת עצמה (ראה סעיף 6 ג') . עוד נטען שהמשיב לא הוכיח שהוא היה רשאי להוציא רישיון עסק והיתר כנדרש עפ"י דין. לדברי המבקשת ללא ביסוס כאמור, לא יצליח המשיב לזכות בתביעתו. התשובה לכך היא שעסקינן בטענת הגנה ולא בעילה לדחות את התביעה על הסף. המבקשת רשאית להחליט כמובן על דרכי הגנתה נגד התביעה.

6.         סוף דבר, החלטתי לדחות את הבקשה.

            בנסיבות העניין, הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בגין הליך זה, בסך 2,000 ש"ח להיום.

ניתנה היום י"ג באב, תשס"ו (7 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.

000738/05ברע055 ציונה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: