החלטה בתיק ברע 735/04

1.         המבקשים מסתייגים מהחלטת בית משפט קמא לפיה נדחתה בקשתם לדחות על הסף את תביעת משיב 1 (להלן: "המשיב") נגדם, מחמת התיישנות.

2.         הדבר לא יחשב כגילוי סוד אם יאמר שבית משפט אינו שש לדחות תביעה על הסף בכלל, ומחמת התיישנות בפרט. התיישנות משמעותה סגירת דלת - דחיית תביעה שלא לגופו של עניין. לשם הדוגמא, התביעה הכספית הנידונה, אשר עומדת על 1.3 מיליון ש"ח. מהצד האחר חוק ההתיישנות כתוב על ספר החוקים. טעמים של מדיניות, לרבות נימוקים של צדק כללי, עומדים ביסוד. חוק ההתיישנות הישראלי מלא איזונים ורב כללים. נדמה שבכדי להכריע בבקשה זו חשוב להציג במידת מה את התשתית העובדתית. בל נשכח שדל"ת אמות כתב התביעה הוא המפתח בבוא בית משפט להכריע בסוגיית התיישנות.

            המשיב, שהוא כאמור התובע בתיק העיקרי, חתם הסכם מכר מקרקעין עם משיב 2. על פי תנאי ההסכם שילם המשיב למשיב 2 תמורה בסך 180 אלף דולר. האדונים קהתי ואליאס הגישו תביעה נגד המשיב ומשיב 2. הראשונים, לטענתם, רכשו את הזכויות במקרקעין לפני משיב 2. תביעתם של מר קהתי ומר אליאס הוגשה בחודש דצמבר 1995. לטענת המבקשים זהו המועד הקובע לעניין מניין תקופת ההתיישנות של שבע שנים. כחמישה עשר חודשים לאחר מכן הוגש כתב תביעה מתוקן בו צורף כנתבע האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס"). משיב 2 הגיש תביעה נגד האפוטרופוס באמצעות מי שהיה עורך דינו באותו שלב, הוא מבקש 1. בתביעתו ביקש משיב 2 להצהיר שהאפוטרופוס אינו רשאי לבצע הקניה למקרקעין. הדיון בשתי התביעות אוחד והתנהל בפני כבוד השופטת הכט בבית המשפט המחוזי בירושלים.

            בנובמבר 2000 הגישו האפוטרופוס ורשם המקרקעין בירושלים בקשה דחופה לבית משפט, לפיה המשיב ומשיב 2 מחקו את הערות האזהרה שהיו רשומות לטובתם בנכס. המשיב ומשיב 2 טענו שמדובר במעשה זיוף ועל כן ביקשו להשיב את הערות האזהרה על כנם. בית משפט קמא נעתר לבקשה זו. במרץ 2001 פסקה כב' השופטת הכט שהתביעה נגד ההקניה שבוצעה על ידי האפוטרופוס דינה להידחות. עוד נקבע כי מבקש 2, עורך דין במקצועו, הפר את הוראת תקנות הנוטריונים, ועל כן אין לתת תוקף ליפוי כוח שנערך על ידו במטרה לבסס את זכויות משיב 2 בנכס (ת.א. (ירושלים) 1167/95). בית המשפט העליון דחה את הערעור שהוגש על פסק הדין האמור (א.ע 3737/01) בסוף מרץ 2003. המבקש הגיש את תביעתו, נשוא בקשה זו, כחמישה חודשים לאחר מכן. תביעתו הכספית עניינה קבלת החזר התמורה אשר שילם למשיב 2 - סכום ששוויו במועד הגשת התביעה, לרבות תוספת הצמדה וריבית, עומד על כמיליון ומאה ש"ח, וכן פיצוי בגין הפרת החוזה. נטען בתביעה - שהוגשה גם נגד משיב 2 - כי מבקש 1 לא ייצג את המשיב בעיסקת המכר בצורה נאותה, הפר את חובתו המקצועית והתרשל. באשר למבקש 2, נטען כי הפר את חובתו המקצועית כעורך דין ונוטריון בעת שערך את יפוי הכוח הנוטריוני שתואר לעיל.

המבקשים עתרו לדחות את התביעה על הסף. לנוכח טענתם שמניין שבע שנות ההתיישנות מתחיל בשנת 1995 יוצא שהתביעה הוגשה לאחר שמונה שנים, ועל כן התיישנה. כאמור, בית משפט קמא דחה את הבקשה, ומכאן ההליך דנא.

3.         מהאמור עולה שתביעת המשיב הינה להחזר תמורה לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון בעקבותיו, לפיה הנכס שאמור היה לעבור לידיו על פי הסכם המכר, בפועל אינו שייך לו. עיון בכתב התביעה מגלה את שייכותם של פסקי הדין האמורים לתביעה, כחוליה חשובה בשרשרת העובדתית. לשון אחרת, משנקבע שהמשיב לא קיבל תמורה עבור הוצאותיו הכספיות, קרי אינו בעל הנכס, תובע הוא לקבל את הכסף אשר הוציא.

            במסכת עובדתית זו נראה שהתביעה לא התיישנה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע שהתקופה מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התביעה". סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע כי: "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק" הוא היום שנולדה העילה. הנזק אשר תובע המשיב אירע לכל המוקדם במועד בו פסק בית המשפט המחוזי את פסיקתו. אז נקבע שהמבקש אינו בעל הנכס. משמצא את עצמו כמוציא כסף ללא תמורה נוצרה העילה שיקבל את כספו בחזרה. משלא קיבל, רשאי הוא לתבוע. יש לבחון קיומה של עילת תביעה קונקרטית, ואין להסתפק בקיומה של עילת תביעה מושגית. בדומה שעון ההתיישנות לא מתחיל לתקתק עם קיומם של רוב רכיבי העילה, אלא רק משהתקיימו כולם (ראה: ע.א. 217/86 שכטר נ' אבמץ, פ"ד מד(2), 846; ע.א. 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3), 373; ע.א. 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית, פ"ד נא(2), 581). לענייננו, ולנוכח מועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אין צורך להכנס לשאלה האם העילה נולדה רק עם פסיקת בית המשפט העליון - ולא במועד מתן פסיקת בית המשפט המחוזי - או אפילו לאחר מכן, כשהתברר שמאן דהוא אינו משלם למבקש את הסכום שהוציא. די להיאחז בתאריך מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

            מסקנתי הינה איפוא שאין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא שדין התביעה להישמע ולא להידחות על הסף מחמת התיישנות.

4.         הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בבקשה זו, ביחד ולחוד, בסך 2,500 ש"ח להיום.

ניתנה היום י"ט בניסן, תשס"ה (28 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.

קלדנית: נגה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: