החלטה בתיק ברע 7290/04

1.         המבקש מסתייג מהחלטת בית משפט קמא לפיה נדחתה בקשתו למתן צו עשה זמני נגד המשיבה. ברקע שני חוזים בין הצדדים, אחד לגבי בית מגורים והשני לגבי משרד. במסגרת תביעה בדבר זכויות המבקש בבית ובמשרד, וכנגד ניסיון המשיבה לפנותו, עתר המבקש למתן צו עשה זמני המורה לחבר את ביתו ומשרדו לקווי טלפון של בזק ואת משרדו לחשמל.

            בית משפט קמא דחה את הבקשה בקביעה שהמבקש לא הצביע על קיומה של זכות לכאורה.

2.         הלכה היא שערכאת הערעור תטה שלא להתערב במסקנת בית משפט קמא בכל הקשור למתן צו עשה זמני. הטעם לדבר שעסקינן בסעד מן היושר הנתון לבחינה כוללת של המקרה הקונקרטי, משכך אין זה נכון או ראוי שערכאת הערעור תתערב בשיקול הדעת של הערכאה המבררת (ראה ספרו של ד"ר וינוגרד, צווי מניעה, חלק א, עמ' 241).

            באשר למשרד, נראה שצדק בית משפט קמא במסקנתו בדבר זכותו לכאורה של המבקש בתביעה להישאר בנכס. החוזה הרלוונטי נחתם בתאריך 17/11/03. נקבעה תקופה של תשעה חודשים. נכון שעומדת למבקש אופציה להאריך את תקופת השימוש, אך זאת בכפוף לכך שיודיע על כך למשיבה לפחות שלושים יום מראש, ובכתב. מהחומר עולה שהמבקש לא עמד בתנאי זה. בבית משפט קמא טען המבקש שמילא את התנאי במסגרת הגשת כתב התביעה, אך בית משפט קמא ציין כי הודעה כאמור אינה מופיעה בכתב התביעה. בהליך דנא טען המבקש שלא היה חייב להודיע, הואיל והמשיבה הודיעה על מועמד אחר להתיישב ביחידה, ואולם ממה נפשך? על פי החוזה אם אכן היה מועמד אחר הרי שעל המבקש לפנות את המשרד. אם נקבל את עמדתו שאין מועמד אחר, אזי מחובתו בכל מקרה להודיע בכתב.

זאת ועוד, נראה שבית משפט קמא נקלע לטעות מסוימת, אשר תיקונה יפעל לטובת המשיבה. בית משפט קמא ציין שבשלב מסוים של ההליך, ובניגוד להחלטת בית משפט, חיבר המבקש את משרדו לרשת חשמל באופן פיראטי. יתרה מזו, קיים בסיס לכך שהמבקש הציג את המצב בשטח בצורה שונה ממה שהיה בפועל (ראה עמ' 20 בבש"א 4956/04). כלל מושרש הוא שעל המבקש צו זמני לבוא בניקיון כפיים. על פני הדברים לא זה המצב כאן. בית משפט קמא ציין בתחילת החלטתו שניתן היה לסלק את הבקשה על הסף בשל האמור, אך משלא ביקשה זאת המשיבה, הוא יבחן את הזכות לכאורה. אלא שהשיקול של ניקיון כפיים אינו בגדר טענת סף, כי אם אחד מהשיקולים הרלוונטיים בבקשה מעין זו. בענייננו, המשיבה לא ויתרה על טענה זו, והעלתה אותה בטיעוניה. מכאן יש להעניק לשיקול העדר ניקיון הכפיים את משקלו הראוי. השילוב של בחינת הזכות לכאורה והעדר ניקיון כפיים מובילים למסקנה שאין הצדקה להתערבות על ידי ערכאת הערעור.

3.         בנושא הבית, נפלה טעות אחרת בהחלטת בית משפט קמא, עליה הצביע המבקש. החוזה הרלוונטי נחתם בתאריך 29/07/02. נקבעה תקופת שכירות לשישה חודשים, הניתנת לחידוש לשישה חודשים נוספים למשך שלוש שנים. בית משפט קמא בא בטרוניה עם המבקש הואיל ולא הודיע על מימוש האופציה. ואולם, טענה זו כוחה יפה לגבי חוזה השכירות של המשרד, אך לא לגבי שכירת הבית. עיון בחוזה של הדירה מגלה שהארכת החוזה הינה "על פי רצון השוכרים". לא מופיעה בחוזה דרישה שהודעה לגבי ההארכה תהיה בכתב.

            חרף האמור, סבורני שאין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא. הסיבה לכך היא שעסקינן בחיבור לקו טלפון בבית. הנושא אינו מניעת פינוי או חיבור חשמל. מאחר והבקשות הוגשו במסגרת אותו הליך, העדר ניקיון הכפיים של המבקש בהתנהגותו בנוגע לחיבור המשרד לחשמל, משליך גם על זכותו לקבל סעד מן היושר בנושא הבית, שנמצא בסמוך למשרד. שיקול נוסף הוא מאזן הנוחות. עסקינן בטלפון בבית. המבקש לא הסביר - וראה תצהירו - מדוע יגרם לו נזק אם לא תהיה לו אפשרות להשתמש בטלפון בבית. כידוע ישנן אפשרויות אחרות, כגון שימוש בטלפון נייד. מתצהיר המבקש, שהוגש לבית משפט קמא, אני למד שהוא איש מחשבים והטלפון חשוב לו על מנת להתחבר לאינטרנט לצרכי פרנסתו. על אף שניתן לעבוד גם בבית, נראה כאמור מהתצהיר שהוגש (ראה עמ' 3 בב"ש 4956/04), שמקום עיסוקו הינו, כצפוי, במשרד. נושא הטלפון בבית מפריע למבקש במישור העקרוני, אך שיקול זה כשלעצמו חשוב יותר לבירור התביעה ולא כהצדקה למתן צו עשה זמני. לשם הדיוק, יצויין שהחוזה לשכירת הבית עם האופציות השונות אמור להיערך למשך שלוש שנים, דהיינו עד לסוף יולי 2005. המבקש הצביע על סעיף שלטענתו מאפשר לו להאריך את חוזה שכירת הבית מעבר לתקופה של שלוש שנים, אך עיון בסעיף מלמד שזאת בכפוף להסכמת המשיבה מראש (ראה סעיף 6). ברי שאין הסכמה כאמור. נתון זה רלוונטי כאשר צד מבקש צו עשה לחיבור טלפון בבית לקראת סוף שנת 2004. גם אם קיים בסיס איתן לבסס את זכותו לכאורה של המבקש בבית, יותר מאשר בעניין המשרד, השיקול של משך הזכות רלוונטי.

4.         בל נשכח את המסגרת של הבקשה המונחת בפני. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר בבקשה למתן רשות ערעור לשכנע את בית משפט שיש הצדקה מיוחדת לכך. המבקש מעלה טענות כנגד המשיבה במישור המנהלי, אך בעניין הבקשה למתן צו עשה זמני המוקד הינו החוזים והשיקולים שהובאו לעיל. במסגרת בקשה זו המבקש עתר להגשת מסמכים נוספים. למעשה המבקש למד מטעויותיו, בהליך זה. תחילה צירף מסמכים חדשים לבקשה. משהתנגדה לכך המשיבה, הגיש בקשה להגשת מסמכים חדשים. משהתנגדה המשיבה גם לכך, הואיל והבקשה לא נתמכה בתצהיר, הגיש המבקש, בשלב מאוחר יותר, תצהיר במסגרת הבקשה למתן החלטה בבקשה למתן רשות ערעור. ואולם לא זה העיקר. לנוכח נימוקי לא התרשמתי שמסמכים אלו יטו את הכף. בכל מקרה צודק בא כוח המשיבה שהכלל המנחה הוא שעל ערכאת הערעור להתספק ולהתרכז בחומר שהוגש לבית משפט קמא.

5.         סוף דבר.

            הבקשה נדחית.

            בנסיבות העניין המבקש ישא בהוצאות המשיבה בבקשה זו בסך 1,000 ש"ח להיום.

ניתנה היום י"ט בניסן, תשס"ה (28 באפריל 2005) בהעדר הצדדים.

קלדנית: נגה

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: