החלטה בתיק ברע 718/05

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בת.ק. 4327/04 (כב' השופט אנג'ל) מיום 1.3.2005, ובה נדחתה תביעתו של המבקש בעילה של לשון הרע.

1.        המבקש הוא הבעלים של מסעדת אלח'יר בחיפה.

כנגד המבקש הוגשה תביעה לפיצויים בגין תאונת עבודה של אחד מעובדיו. המשיבה 2, שביטחה את התובע בביטוח אחריות מעבידים, שילמה פיצויים לעובד ודרשה מהמערער דמי השתתפות עצמית. לטענת המערער, כאשר פנה אל המשיבה 2 בבקשה להפחית את סכום ההשתתפות העצמית בשל המצב הכלכלי הגרוע שנגרם עקב הפיגועים, השיבה לו המשיבה 1 בטלפון, תשובה בנוסח "תפסיקו לעשות פיגועים ואז תהיה לך הכנסה".

על אמירה זו, נסבה תביעתו של המערער בבית המשפט קמא.

בית המשפט קמא קבע, כי המשיבה מס' 1 אמרה למערער את האמירה המיוחסת לה, למרות הכחשתה. עם זאת, מאחר שהדברים שנאמרו, הוחלפו בין המבקש למשיבה 1, קבע בית המשפט קמא, שלא נתמלא יסוד "הפרסום" הנדרש בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1961, ועל כן דחה את התביעה בעילה זו. בית המשפט סירב להידרש לעילת הרשלנות, מאחר שהמבקש הסתמך על עילה זו, רק בשלב הסיכומים, ומאחר שלא הונחה התשתית העובדתית הצריכה לעוולה זו.

המבקש עתר לקבל רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא.

2.        בקשת הערעור של המבקש, נסבה בעיקרה על עוולת הרשלנות. לשיטתו, התשתית העובדתית הרלוונטית לעוולת הרשלנות נפרסה ממילא בפני בית המשפט, ורשאי היה בית המשפט להידרש לעילה זו במסגרת פסק דינו. מה עוד, שבבית המשפט לתביעות קטנות עסקינן, והמערער לא היה מיוצג.

המשיבות טענו, כי גם אם פורמלית המערער לא היה מיוצג, ניכר היה כי כתב התביעה נוסח מצוות עורכי דין מלומדה. מה עוד, שבית המשפט קמא הציע למבקש לדחות את הדיון על מנת לאפשר לו להיות מיוצג על ידי עו"ד אך הממבקש דחה את ההצעה.

המשיבות גרסו אפוא, שמאחר שעילת הרשלנות לא הועלתה בכתב התביעה אלא בסיכומים, אל לבית המשפט להידרש לעילה זו.

3.        אין דעתי כדעת המשיבות.

תקנה 74 קובעת כלהלן:

" בכתב טענות  מותר להביא כל הוראת דין שהטוען

מתכוון להסתמך  עליה,  אך  אין  בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו". 

די בכך, שהתובע פירט את העובדות המגבשות את עילת התביעה, ואין הוא נדרש לכותרת המשפטית של עילת התביעה. כך, לדוגמה, נאמר בע"א 590/88 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ. אבשלום פישר פ"ד מד (1) 730:

"...בכתב התביעה מפורטות כדבעי העובדות המקימות את עילת מצג השווא אשר ביסודה של הפרת חובת תום הלב ... המשיבים לא היו צריכים להביא את הוראות הדין המזכות אותם בסעדים עקב עובדות אלה; הימנעותם מלציין את

סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לא פגמה בשלמות הצגתה של עילת התביעה הספציפית של חוסר תום-לב עקב מצג מטעה."

מכאן, שאי אזכור עוולת הרשלנות בכתב התביעה, אינו חוסם את דרכו של המבקש.

4.        אין חולק שבמקרה שלפנינו, לא נתקיים יסוד הפרסום - ע"א 740/86 תומרקין נ. העצני, פ"ד מג(2) 333. שאלה נכבדה היא, אם ניתן "לעקוף", באמצעות עוולת הרשלנות, את יסוד הפרסום שבעוולת איסור לשון הרע, ואם ראוי לעשות כן, מטעמים של מדיניות משפטית.

המבקש הצביע על כך, שבגדר עוולת הרשלנות, נכנסים גם מעשים מכוונים. בטענה זו אין כל רבותא והדברים ידועים - ראה, לדוגמה, ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ. ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3) 169.