החלטה בתיק ברע 693/05

1.      בפני בקשת רשות ערעור על החלטות בית-המשפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ב' כהנא) בת.א. 7178/02 באשר לסכום ההוצאות שנפסק למבקשים, וכן לחיובו בהוצאות המשיבה 1.

רקע עובדתי

2.      ההליך בבית-משפט קמא עניינו תביעת המבקשים כנגד המשיבים לפיצויים בגין נזקים שנגרמו עקב הפרת הסכם שותפות שביניהם בחנות לממכר ירקות שהקימו ביישוב עפרה. המשיב 2 הגיש תביעה שכנגד, בטענו לחוב כספי של המבקשים כלפיו. במסגרת ההליך שהתנהל בבית-המשפט קמא הוגשו חוות דעת של רו"ח באשר לחוב הכספי בין הצדדים. בפסק-דינו מיום 14.11.04 קבע בית-המשפט קמא, כי התביעה כנגד המשיבה 1 נדחית, והמבקשים ישאו בהוצאות המשיבה ובשכ"ט בסך כולל של 13,000 ש"ח. תביעת המבקש נתקבלה ביחס למשיב 2, ונקבע שעליו לשלם למבקשים סכום של 35,500 ש"ח וסכום נוסף של 48,258 ש"ח, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח. התביעה שכנגד נדחתה.

המבקשים הגישו בבית-המשפט קמא בקשה לתיקון טעות סופר בפסק-הדין ביחס למועדי חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, במסגרתה טענו להשמטה מקרית של פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד כנגד המשיב 2 בגין התביעה שכנגד שנדחתה. בהחלטה מיום 20.12.04 קיבל בית-המשפט הבקשה לתיקון טעות סופר בכל הנוגע לחישוב מועדי ההצמדה והריבית, ודחה את הבקשה בכל הקשור לחיוב המשיב 2 בהוצאות המבקשים. בהחלטה מיום 11.2.05 חייב בית-המשפט קמא את המשיב 2 לשלם את הוצאות המבקשים כדלקמן: עבור חוות דעת רו"ח אבולעפיה, הוצאות נסיעה וצילומים בסך 1,000 ש"ח ומחצית סכום האגרה. בהחלטה נוספת מיום 11.2.05, אישר בית-משפט קמא את בקשת המשיבה 1 להוצאות משפט, כולל תשלום עבור רו"ח בר-ששת ומר מוטי זמר.

על החלטות אלה משיגים המבקשים שלפנינו.

3.      לטענת בא-כוח המבקשים, שגה בית-המשפט קמא, כשקבע בהחלטתו בבקשה לתיקון טעות סופר, כי אין מקום לתיקונים נוספים בפסק-הדין, ולא פסק למבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין דחיית התביעה שכנגד, זאת למרות שקבע בפסק-הדין, כי יש לחייב את המשיב 2 בהוצאות בשל הגשת תביעה שכנגד ללא כל בסיס. לשיטתו, מדובר בהשמטה מקרית, אשר היה על בית-המשפט קמא להשלימה, לפי סעיף 81 לחוק בתי-המשפט. בא-כוח המבקשים טען עוד, כי שגה בית-המשפט קמא כשלא פסק למבקשים הוצאות נסיעה, צילומים וכו' בסך 3,000 ש"ח, שכן מדובר בסכום צנוע יחסית להיקף התיק.

בהתייחס להחלטה בבקשה לחיוב המשיב 2 בהוצאות המבקשים מיום 11.2.05, טען בא-כוח המבקשים, כי היה על בית-המשפט קמא להתעלם מטענותיו של המשיב בעניין זה, היות שהמשיב לא הגיב עליה במועד. כמו-כן, החלטה זו ניתנה שלא בסמכות, בשמשו כערכאת ערעור על החלטת סגנית המזכיר הראשי ובניגוד לתקנה 518 לתקנות סד"א. לגופו של עניין טען, כי שגה בית-משפט קמא באשרו למשיבה 1 את ההוצאות שנתבקשו על-ידה, מהטעמים הבאים: החשבונית שהוצאה על-ידי "חשבונות השומרון - מוטי זמר" נושאת תאריך 1.12.04, מספר שבועות לאחר מתן פסק-הדין, וכך גם החשבונית שהוציא רו"ח בר-ששת מיום 31.12.04; רו"ח בר-ששת הגיש תצהיר שאינו כולל חוות דעת, בעוד חוות דעתו ניתנה עבור המשיב 2, אשר התביעה נגדו התקבלה, ואין לייחסה לעניין תשלום ההוצאות כאילו ניתנה עבור המשיבה 1; בנוסף, אין לחייב את המבקשים בהוצאותיו של העד יהודה דינר שהנו אורגן של המשיבה 1.

4.      לטענת בא-כוח המשיבה 1, היא נגררה להליך לא לה, ולמרות שהוצע למבקשים פעם אחר פעם למחוק את המשיבה 1 מכתב התביעה נענו בסירוב עיקש, ולכן עליהם לשאת בהוצאותיה. לשיטתו, אין להתערב בשיקול דעתו של בית-המשפט קמא בפסיקת ההוצאות, מה גם שברגיל אין מקום לערעור שעילתו היחידה היא שיעור ההוצאות.

לטענת המשיבה, רו"ח בר-ששת נותן שירות על בסיס תשלום קבוע, כאשר התשלומים משולמים לו בסוף כל שנת כספים, ולכן החשבונית בגין פעולות שביצע להכנת המשפט נושאת תאריך 31.12.04. עדותו של רו"ח בר-ששת כללה רכיבים של חוות-דעת הנוגעת למבנה העסקי של האגודה, צורת ניהולה והתאמתה לשיטת קואופרציה הנוהגת, ואין כל קשר בין חוות דעתו זו לחוות הדעת שהוגשה מטעמו עבור המשיב 2. בנוסף, רו"ח בר-ששת התייצב פעמיים בבית-משפט קמא למסירת עדותו, ביום 3.3.04 וביום 1.6.04, כאשר ב-3.3.04 לא נשמעה עדותו, לאחר שבא-כוח המבקשים ביקש להפסיק את הדיון בשל סיבות בריאותיות. מנהל החשבונות, מר זמר, מקבל גם הוא תשלום על בסיס קבוע מהמשיבה 1, והוא נתבקש לדחות את התשלום בגין העבודה שהשקיע לצורך המשפט לסוף שנת הכספים, וכן נאלץ אף הוא להגיע פעמיים לבית-משפט למתן עדות בנסיבות האמורות.

בא-כוח המשיבה 1 טען בנוסף, כי עובדת היותו של מר דינר גזבר המשיבה, אין בה כדי לשלול את שכר הבטלה המגיע לו כעד במשפט, מה עוד שהוצאותיו של מר דינר נפסקו ביום הדיון, 1.6.04, ובמידה והחלטה זו לא היתה לרוחם של המבקשים היה עליהם לערער על-כך במועד הקבוע לכך על-פי החוק.

5.      לטענת בא-כוח המשיב 2, דין הערעור על אי-פסיקת הוצאות בתביעה שכנגד להדחות על הסף, בשל חלוף המועד להגשת ערעור או בקשה לעניין זה, מה עוד שהמבקשים לא הראו טעם מיוחד להארכת המועד להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור. המבקשים גם לא הגישו במועד ערעור על החלטת בית-משפט קמא בבקשה לתיקון טעות סופר. לגופו של עניין טען, כי דין הערעור להדחות, שכן המבקשים אינם מראים כל טעות משפטית בהחלטת בית-המשפט קמא באשר לשיעור ההוצאות. לשיטתו, החלטת סגנית המזכיר לעניין זה אינה יוצרת כשלעצמה חיוב בהוצאות, אלא מהווה דרך טכנית לקבלת נתוני הגזברות בקשר לתיק (האגרות ששולמו בפועל). בהתייחס להוצאות המבקשים טען, כי המבקשים לא הראו קבלה, חשבונית או חישוב ההוצאות הכלליות (נסיעות וצילומים) כדי לתמוך בסכום של 3,000 ש"ח אותו הם דורשים.

6.      בעל דין שזכה בדינו זכאי כי שכרו לא יצא בהפסדו וממילא זכאי הוא להוצאותיו (ע"א 1182/90 דורית שחם נגד מרים רוטמן, פ"ד מו(4) 330, 346; א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, התשס"ג-2003, 548). הטלת ההוצאות על בעל דין וקביעת שיעורן בתום הדיון בהליך ועם מתן פסק הדין, מסורה לשיקול דעתו של בית-המשפט הדן בעניין. רק לעיתים רחוקות יתקבל ערעור על פסיקת הוצאות, וזאת במקרים של טעות משפטית בפסיקת הוצאות או במידה ונתגלה פגם מהותי או פסול בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה (ע"א 1937/92 משה קוטלר נגד חיה קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 246-247). נאמר בעניין זה כי:

"כלל גדול נהוג היה בידי בית-משפט זה מימים ימימה, והוא שלא להתערב בשיקול דעתן של הערכאות האחרות לעניין פסיקת ההוצאות. רק לעתים רחוקות מאד, אם באשר נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית ואם באשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת, ראה בית-משפט זה לקבל ערעור על פסיקת הוצאות" (ע"א 378/78 קלינגר נגד מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1) 509, 510; רע"א 8669/02 יוסף אלוש נגד משרד הביטחון - קצין התגמולים, תקדין-עליון 2002(4) 483, 484; וכן ע"א 77/85 חברת החשמל נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(2) 592, עמודים 594-595)".

אכן, פסיקת הוצאות המשפט נתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת ובית-משפט שלערעור לא יתערב בה אלא במקרים יוצאי דופן.

7.      בנסיבות שלפנינו החליט בית-המשפט קמא, שלא לפסוק סכום נוסף כהוצאות תביעה שכנגד, ולא קיבל את טענת המבקשים בבקשה לתיקון טעות סופר, לפיה בטעות נשמט סכום זה בפסיקת ההוצאות. ככל הנראה, התחשב בית-המשפט קמא בהוצאות ההליך שכנגד שהוציאו המבקשים במסגרת פסיקת ההוצאות כנגדם בתביעה העיקרית, וקיזז את הוצאות התביעה שכנגד, שנדחתה, עם החיוב של הוצאות התביעה העיקרית. לאור האמור, אין להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא מיום 20.12.04 בבקשה לתיקון טעות סופר.

באשר לפסיקת הוצאות המבקשים בהחלטה מיום 11.2.04, הרי שאין מדובר בהחלטה המהווה ערעור על החלטת סגנית המזכיר הראשי. החלטת סגנית המזכיר מיום 5.1.05 (מצורפת כנספח לבקשת רשות הערעור) מאשרת את הוצאות המבקשים בגזברות בית-המשפט (אגרות וכדומה), ואינה נוגעת לחיובם של המשיבים בהוצאות המבקשים.

הטענות שמעלה בא-כוח המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפנינו כנגד סכומים בהם חויב בגין הוצאות המשיבה 1, נטענו ועמדו להכרעה בבית-המשפט קמא (ראה תגובת התובעים לבקשה לאישור הוצאות מטעם הנתבעת 1, מצורפת כנספח לבקשה). כאמור לעיל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטת הערכאה דלמטה לעניין ההוצאות, אלא במקרים חריגים. המבקשים לא הצביעו על פגם מהותי בשיקול דעת בית-המשפט בנסיבות, ובעיקר הדבר אמור בהתייחס למשיבה 1, לגביה נאמר בפסק-הדין כי נגררה בעל כורחה להליך המשפטי, כאשר בשלב מוקדם של הדיון הוצע למחוק אותה מכתב התביעה, אך המבקשים סירבו והתעקשו על-כך.

לאור זאת, אין החלטת בית-המשפט קמא חורגת מגדר הסביר בנסיבות, וממילא אינה נופלת לגדרם של אותם מקרים נדירים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור.

8.      אשר על-כן, הנני דוחה את הבקשה.

המבקשים ישאו בשכ"ט עו"ד של כ"א מהמשיבים בסך 1,000 ש"ח + מע"מ.