החלטה בתיק ברע 681/03

1.         המבקשת עותרת להרשות לה לערער על פסק דינו של בית משפט השלום לפיו נדחה ערעורה על החלטת כב' הרשם ע. רוז'ין שלא לבטל את פסק הדין שניתן נגדה ולטובת המשיב במעמדו בלבד.

2.         נדמה כי הצגת השתלשלות ההליכים תסייע בהכרעה בבקשה המונחת בפני.

א.         בית משפט השלום נתן פסק דין לטובת המשיב במעמדו בלבד בתאריך 17/04/00. כשלושה חודשים לאחר מכן הוגשה בקשה על ידי המבקשת להורות על ביטול פסק הדין בשל העדר המצאה. התקיים דיון ב 15/11/00 בפני כב' סגן הנשיא של בית משפט השלום בבאר-שבע א. יעקב. הצדדים, שניהם מיוצגים, הגיעו להסכמה לפיה תמחקנה הבקשה לביטול פסק הדין וכן הבקשה לעיכוב הליכים ללא צו להוצאות. עוד הוסכם כי הבנק לא יפעיל את תיק ההוצאה לפועל שנפתח במשך שלושים יום. בית משפט נתן תוקף של החלטה להסכם זה.

ב.         בתאריך 07/01/03, דהיינו מעל שנתיים לאחר מועד הדיון האמור, הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין האמור מתאריך 17/04/00. נטען בבקשה שהמבקשת לא קיבלה את כתב התביעה. המבקשת כלל לא ציינה את הדיון הקודם באותו נושא, לרבות ההסכם אליו הגיעו הצדדים.

            על בסיס הדיון האמור התנגד המשיב לבקשה.

3.         כב' הרשם א. רוז'ין דחה את הבקשה. הוא הדגיש שאין מקום לבטל את פסק הדין מתוך חובת הצדק. עוד הדגיש שהבקשה החדשה הוגשה ללא קבלת הארכת מועד כנדרש בנסיבות העניין. כן לא מצא כב' הרשם לנכון לבטל את פסק הדין מתוקף שיקול הדעת שמוקנה לו שכן המבקשת לא הציגה בתצהירה תשתית עובדתית מספקת. לבסוף מבקרת ההחלטה את התנהגות המבקשת שנהגה שלא בניקיון כפיים ושלא בתום לב משהעלימה את העובדות בעניין הגשת הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין.

            על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור שנידון בפני כב' השופט ואגו. הלה אישר את החלטת הרשם תוך ציון שההליכים מוכיחים כי המבקשת היתה ערה ומודעת היטב לקיום פסק הדין.

            בבקשה זו חוזרת המבקשת וטוענת שהואיל וכלל לא היתה המצאה של כתב התביעה, לא היתה זקוקה "מעיקרא לשום בקשה להארכת מועד לביטול פסק הדין". כן דחתה המבקשת את הביקורת לפיה פעלה בחוסר ניקיון כפיים.

4.         לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. קבלת עמדת המבקשת משמעותה כי משטוען צד להעדר המצאה בשלב הראשון של ההליך טרם מתן פסק הדין, הרי שאין מועדים בנמצא המגבילים את זכותו להגיש בקשה לביטול פסק דין. אליבא עמדה זו לא חשוב מתי נודע לו על פסק הדין והשיקול היחידי הינו הטענה בדבר החטא הקדמון של אי-ההמצאה. גישה כזו עומדת בניגוד לתקנה 201 לתקנות סד"א וכן בניגוד להיגיון בסדר דין האזרחי לפיו גם צד שזכאי לתקוף פסק דין שניתן כפוף לדרישות הזמן שנקבעו על ידי התקנות. גישת המבקשת משמעותה שצד שלא קיבל המצאה טרם מתן פסק הדין רשאי לשמור את הבקשה לביטול פסק הדין באמתחתו ולהגישה בכל עת שיחפוץ. לא הדין ולא הסכם בין הצדדים בכוחם למנוע מהמבקשת להגיש כאמור את בקשתה, אפילו פעם נוספת. הנכון הוא שבקשה לביטול פסק דין מחובת הצדק אינה משולה למפתח שמוענק למבקש ושבאמצעותו הוא רשאי לפתוח את דלתי בית המשפט על פי שיקול דעתו. גם הטוען לביטול פסק דין מחובת הצדק חייב לשמור על כללי סדר הדין.

            צודק כב' הרשם שגם אם נקבל באופן חלקי את עמדת המבקשת בכל מקרה היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד, תוך מתן הסבר בנוגע לתקופה של מעל לשנתיים בין הכרעת בית משפט קמא בבקשה הראשונה לביטול לבין הבקשה השניה שהוגשה. גם צודק כב' הרשם שעל סמך החומר שהוגש בולט החסר להצדיק ביטול פסק הדין מכוח שיקול דעתו של בית משפט - מה גם שהמבקשת לא טענה לאפיק דיוני זה.

יצויין כי בבקשה הראשונה לביטול פסק דין הצהירה המבקשת שנודע לה על מתן פסק הדין בתאריך 21/06/00. הנה כי כן המבקשת היא אשר קבעה את המועד בו נודע לה על מתן פסק הדין. בהקשר הכללי אפנה לפסקיתה של כב' השופטת בייניש בבר"ע 1299/02: "שכאשר הוכח כי בעל דין ידע על החלטה של בית משפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת העדר המצאה...".

5.         סיכומו של דבר. הכרעותיהן של שתי הערכאות על נימוקיהן משכנעות.

            הבקשה נדחית.

            המבקשת תשא בהוצאות המשיב בבקשה זו בסך 1,250 ש"ח להיום.

ניתנה היום ג' בתמוז, תשס"ד (22 ביוני 2004) בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: