החלטה בתיק ברע 634/02

1.         שתי שאלות משפטיות מתעוררות בבקשה זו. האחת, מאיזה מועד יש להתחיל את חישוב מניין הימים להגשת ערעור - מועד הידיעה, או מועד ההמצאה? האחרת, מהן סמכויות ערכאת הערעור במסגרת דיון מקדמי בערעור?

2.         המשיבה, היא חברת סלקום, הגישה תביעה על סך כ 2,000 ש"ח כנגד המבקש, עו"ד במקצועו. בשלב מסוים ניתן פסק דין לטובת המשיבה הואיל ולא הגיש המבקש כתב הגנה תוך המועד שנקבע על פי דין. או אז הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין. בקשה זו נדחתה על ידי רשמת בית משפט השלום, כיון שהתצהיר שצורף על ידי המבקש היה לא מפורט. האחרון הגיש ערעור על החלטה זו של רשמת בית המשפט. ערעורו נדחה. נקבע על ידי בית משפט קמא כי הערעור הוגש באיחור.

3.         טוען המבקש כי החלטת הרשמת לא הומצאה לו, אלא מספר ימים בלבד לפני הגשת הערעור. מנגד טוענת המשיבה כי גם המבקש מודה שהחלטת הרשמת הומצאה לידו על ידי מזכירות בית משפט קמא. גם אם המצאה זו אינה בהתאם לתקנות סד"א הרי ההחלטה נמסרה למבקש. תשובתו של המבקש הינה כי המסמך הומצא לו בביקור אקראי בבית משפט קמא ולאחר מכן אבד לו המסמך.

            אין חפיפה בין מועד ההמצאה לבין מועד הידיעה. אם נחשב את העניין לפי מועד ההמצאה על פי דרישות התקנות, אין מחלוקת כי הערעור הוגש במועד. לעומת זאת, אם מועד הידיעה הוא הקובע, כי אז אין מחלוקת כי הערעור הוגש באיחור. בדיקת הפסיקה מגלה כי חל שינוי בתפישת בית משפט עליון בסוגיה הנידונה. היטיב כבוד הנשיא ברק להציג את המצב המשפטי הנכון להיום בלשון זו: "הדין הוא כי יש להעדיף את מועד 'הידיעה' על פני מועד 'ההמצאה'. על פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד 'הידיעה' (ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ (1) 328, 334, 335; בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין (לא פורסם))." (ראה: רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן ואח', תק-על 97(2) , 59).

            עינינו הרואות, כי עמדת בית משפט קמא לפיה מועד הידיעה הוא הקובע, מעוגנת בפסיקה של בית משפט עליון. לעניות דעתי, אין להפריז בגישה זו וללכת בעקבותיה בכל מצב דיוני. לשון אחרת - אין להפוך את מועד הידיעה למועד הקובע באופן שחשיבות דרכי ההמצאה לאורכם של סדרי הדין, תרוקן מתוכן. ברם, כאשר מדובר בהליך ערעור בו הצד קיבל עותק של פסק הדין ממזכירות בית משפט נראה, כי גם לפי גישה מצמצמת די להסתפק בידיעה.

4.         באשר לסוגית סמכות ערכאת הערעור בדיון מקדמי (ראה: תקנה 445 לתקנות סד"א), כבר הביע כבוד השופט ש. לוין את דעתו: "דעתי היא שיש לתת לדיבור 'דיון מקדמי בערעור' פרשנות מרחיבה; בכך אין אנו פוגעים בעקרונות כלליים, משום שהדיון בערעור שיש בו אפילו לכאורה שמץ של עילה עדיין יתברר לגופו בהרכב של שלשה, כשהוא 'מנופה' מטענות טרומיות. דוגמה לטענות כאלה: שהערעור הוגש באיחור או שהוגש ללא נטילת רשות אך גם טענות סף אחרות, המצדיקות את מחיקתו מהטעם שעל פניו אין בו ממש, משום שהוא חסר עילה שבדין או משום 'שאין בו צורך, או שהוא מביש'..." (ראה: רע"א 5007/92 לוין נגד ארנס ואח פ"ד מח (1), 653).

            באשר לפסק דין זה, מדגיש המבקש כי שני השופטים האחרים, שהשתתפו בהרכב, ציינו בחוות דעתם הקצרה, כי הם מעדיפים "להשאיר בצריך עיון את השאלה מהו מכלול סמכויותיו של שופט הדן בדיון מקדמי בערעור". ואמנם, עיון מדוקדק יותר מגלה, כי כבוד השופט אור הוסיף לאמרה לעיל את המשפט הבא: "אם גם, אני מוכן להוסיף שלכאורה הוא מוסמך לדיון בבקשה על הסף של הערעור מחמת איחור בהגשתו." הנה כי כן, באשר לשאלה האם לסמכות ערכאת הערעור בדיון מקדמי, לדחות ערעור על הסף בשל האיחור בהגשתו, השיב בית המשפט העליון בחיוב.

תוצאה זו הינה תכליתית ומעשית כאחת. הרי אם צד הגיש ערעורו באיחור עליו לפנות בבקשה לקבלת רשות. מדוע שיוענק לו יתרון על אחר שפועל בדרך הדיונית הראויה, ויתאפשר לו לדלג על שלב ולהתקדם עד לדיון גופו בהליך הערעור. ואל תשיבני כי ניתן גם אז לבחון את נושא האיחור, שכן תוצאה זו חסרת היגיון דיוני. 'סדר דין' כשמו כן הוא. הסדר שבדין מחייב כי תחילה יקבע אם הוגש הערעור במועד אם לאו.

עוד יצויין במסגרת בקשה זו, כי טענת הסמכות בדיון המקדמי לא נטענה על ידי המבקש בהליך קמא. שיקול זה רלוונטי במסגרת בקשה למתן רשות ערעור.

5.         הבקשה נדחית.

           
 המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ש"ח להיום.

ניתנה היום א' בניסן, תשס"ג (3 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: