החלטה בתיק ברע 607/06

1.         בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת מ. וולפסון) ובה נדחתה, בחלקה, בקשתו של המבקש לדחיה על הסף של התובענה שהגישה כנגדו המשיבה.

            המבקש הינו מנהל עיזבון המנוח רפאל צרויה ז"ל (שהיה אחיו) וזאת על פי צו הירושה וצו מינוי מנהל העזבון שניתן על ידי בית הדין הרבני באשדוד.

            יורשי המנוח על פי הצו הינם ששת אחיו - וביניהם אביה המנוח של המשיבה (שאול צרויה ז"ל) ויבל"ח - המבקש.

            המשיבה הינה היורשת היחידה של אביה המנוח שאול ז"ל - וככזו הינה היורשת (לאחר יורש) בשישית עזבון דודה המנוח רפאל ז"ל - אשר המבקש הינו, כאמור, מנהל עזבונו.

            העזבון מורכב למעשה מדירת המגורים של המנוח - ומאז מונה המבקש למנהל העזבון מושכרת הדירה.

            המשיבה פנתה בראשונה לבית הדין הרבני באשדוד בבקשה לצוות על דודה המבקש (מנהל העזבון) להמציא פרטי העזבון וכל המסמכים הקשורים בדירת המנוח.

            המבקש הגיב לאותה הבקשה ביום 20.02.05 ובית הדין הרבני הורה הוראות שונות למנהל העזבון ביום 06.04.05 - ולאחר דיון במעמד הצדדים ביום 18.09.05.

ביום 16.12.05, בעוד ההליכים הנ"ל תלויים ועומדים בבית הדין הרבני, הגישה המשיבה את התובענה דנן לבית משפט השלום באשדוד ובה עתרה לחייב את המבקש [מנהל העזבון] לשלם לה סכום של 12,226 ש"ח (הסכום אותו היא משערת כחלקה (1/6) בתקבולי העזבון משכה"ד) לחייבו בהגשת דו"ח מפורט על העזבון, להורות על פירוק השיתוף בדירת המנוח - וסעדים נוספים.

לאחר הגשת התובענה בבית משפט השלום, פנה המבקש בבקשה לדחותה על הסף.

על פי הנטען בבקשה "רובו ככולו של הנטען בכתב התביעה מצוי ונדון היום בפני בית הדין הרבני".

בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 20.04.06, קבע כי "בית משפט השלום אינו מוסמך לחייב מנהל עזבון להגיש דו"חות או להפקיד ערובה - הסמכות לדרוש צווים וחשבונות היא לאפוטרופוס הכללי" - ומטעם זה דחה על הסף את הבקשה - ככל שעניינה באלה.

עם זאת, הוסיף בית המשפט וקבע, כי "ככל שענין לנו עם פירוק השיתוף, סמכות זו היא לבית משפט זה על פי סעיף 51(א)(1)(ד) לחוק בתי המשפט. התובעת אינה יורשת במישרין של המנוח, היא באה בנעלי אחד מיורשי המנוח. לכן, לכאורה, אין לנו ענין של סכסוך בין יורשים. לכן לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה."

עוד הוסיף בית משפט קמא, כי "אין בהחלטות בית הדין הרבני כדי להוות מעשה בית דין מפני הסוגיה הכספית בסוגית הגשת הדו"חות".

לאור זאת - דחתה השופטת קמא את בקשת הדחיה על הסף - ככל שעניינה בסעדים הנעתרים לפירוק השיתוף (בדירת המנוח) ולפיצוי הכספי הנטען בגין חלקה של המשיבה בירושת המנוח.

2.         לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה על נספחיהן, החלטתי לדון בה כבערעור - כאילו ניתנה הרשות לכך.

בבחינת סמכותו העניינית לדון בתובענה בחן בית משפט קמא את הדברים ביחס ל"התנגשות הסמכויות", כפי שנטענה בבקשת המבקש - לאמור, טענתו כי הליכי התובענה תלויים ועומדים בפני בית הדין הרבני.

ב"התנגשות סמכויות" נטענת זו - צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין בכך עילה לדחית התובענה על הסף.

עניינה של בקשת המבקש, כפי שפורט בגוף הבקשה, הינו בסוגית "ההליך התלוי ועומד" בפני בית הדין הרבני - ולענין זה אין בבקשה כפי שהוגשה את הביסוס הנדרש לה.

ברם, טעה לדעתי בית משפט קמא באי התייחסותו לשאלת הסמכות העניינית הנדרשת לענין זה העולה מהוראות חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").