החלטה בתיק ברע 528/05

הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, מר בן עמי עמירן, מר יצחק קאול

1.       בפנינו בקשותיהן של חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ (להלן: חנ"י) ושל חברת דגון בתי - ממגורות לישראל בע"מ (להלן: דגון) למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה (השופטת איטה קציר ונציגי הציבור מר אפי רוזנר ומר עמי ברטל; סק 36/05) מיום 27.6.2005. כמו כן בפנינו בקשתה של דגון לקבלת סעד ארעי דחוף עד להחלטה בבקשה.

בהחלטתנו מיום 6.7.2005 אוחד הדיון בכל הבקשות מכוח סמכותנו הקבועה ב תקנה 120 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. בתוך כך אף הוזמנו באי כוח הצדדים להשלים טיעוניהם בעל-פה בבקשות רשות הערעור וזאת בפני מותב בית הדין.

2.         לאחר ששמענו בהרחבה את טיעוני באי כוח הצדדים לא מצאנו ליתן רשות ערעור בשתי הבקשות. עם זאת מו7אים אנו להדגיש נקודות אלה:

            [א] באי כוח הצדדים הודיעונו כי לעת הזו החליטו ההסתדרות וועד העובדים בדגון לחדול מן השביתה, ויפה עשו. לדידנו במצב דברים זה בו מתנהל משא ומתן אין מקום לנקוט בצעדים ארגוניים כלשהם. יוטעם כי ככל שההסתדרות וועד עובדי דגון יבקשו לחדש את שביתתם או לנקוט בצעדים ארגוניים אחרים יהא עליהם להודיע בכתב לצדדים האחרים על כוונתם עשרה ימים מראש על מנת שהצדדים יוכלו לכלכל את צעדיהם בהתאם.

            [ב] המשא ומתן בין הצדדים ימשך בנוכחות כל בעלי הדין, לרבות חנ"י והמשיבות 4 ו - 5 (כימוביל בע"מ ולוגי סחר ותעשיות בע"מ). באמור אין כדי קבוע מסמרות בסוגיית מעמדה של חנ"י כמפורט להלן.

            ערים אנו לקושי שבניהול משא ומתן מקום בו שוררת אי ודאות בשאלת הזכיין העתידי. עם זאת אין באי הוודאות האמורה כדי לשחרר מי מהצדדים מן החובה לנהל משא ומתן לנוכח השינוי העתידי של בעל הזיכיון.

            [ג] באי כוח חנ"י ודגון טענו כי חנ"י אינה מעסיקה בעקיפין. באי כוח ההסתדרות טענו כי בכל מקרה לחנ"י יש אחריות כלפי העובדים. לדעת כל הצדדים על דבר זה להתברר בדיון העיקרי. על כן יכריע בית הדין האזורי בשאלה זו בספק דינו. אין בעמדת חנ"י, אף אם יתקבל בסופו של הליך, כדי לשחררה מלהשתתף במשא ומתן בין הצדדים.

 3.        סוף דבר - בקשות רשות הערעור נדחות. משכך, מתייתר הצורך לדון בבקשה לסעד הארעי הדחוף.

                 משמדובר בהליך קיבוצי לא יעשה צו להוצאות.

השופט עמירם רבינוביץ

1.         קראתי את דעת חברי ולאחר התלבטות לא מועטה מסכים אני לתוצאה אליה הגיעו כפי שאפרט להלן.

2.         עילת השביתה דנא, כפי שהוצהרה על ידי בא כוח ההסתדרות, היא הדרישה "למענקי פרישה" עקב חילופי המעבידים. דרישה זו היא דרישה לתנאים נוספים לאלה הקבועים בהסכמים בין הצדדים דהיינו דרישה במסגרת סכסוך כלכלי, שלא באה לממש זכויות אלא ליצור זכויות חדשות. גם הדרישה לכריתת הסכמים קיבוציים עם הזכיינים החדשים היא דרישה כלכלית, משום שהיא נועדה לקבוע תנאים עם הזכיינים החדשים, שלא באו לעולם כל עוד לא נכרתו הסכמים בין העובדים או נציגיהם והזכיינים החדשים.

3.         דרישות אלה הן שונות מדרישות אחרות של עובדי ממגורות דגון (להלן: עובדי דגון) לגבי קבלת "מענקי מעבר" על פי הסכם ההצמדה של עובדי דגון לעובדי הנמלים. דרישות אלה מתייחסות לכאורה לזכויות מגובשות, שהדרך למימושן היא באמצעות פניה לבית הדין. בא כוח ההסתדרות גם הוא הסכים, שדרישות אלה אינן הנושא של המשא ומתן הנדרש על ידי עובדי דגון, וכי הדרך למימושן היא באמצעות הגשת תביעה לבית הדין.

לעומת זה הדרך למימוש דרישות כלכליות היא קודם כל באמצעות המשא ומתן ורק לאחר מכן כמוצא של אין ברירה - שביתה. בעניין זה מסכים אני עם פסיקת בית הדין האזורי בהחלטה מושא בקשות אלה ועם דעת חברי. ברם, על פי הנסיבות הקיימות, שלגביהן אין מחלוקת ממשית בין הצדדים, לא ברור כלל ועיקר בעת הזו, אם אכן יהיו חילופי מעבידים ואם תהיה פרישה של עובדי דגון.

            בנסיבות אלה כיום זכויות העובדים אינן נפגעות, ולא ברור מתי אם בכלל יהיו חילופי מעבידים שיזקיקו לסעדים שנפסקו. הדיון הפך אפוא להיות במידה רבה דיון תאורטי. מאידך, ניתן לטעון שכל עוד לא נפלה החלטה אחרת לגבי זהות הזכיינים יש לפעול לפי המצב הנוכחי כפי שהיה בפני בית הדין האזורי.

4.         ככלל, אני סובר שבמשא ומתן על דרישות אלה הצד הנכון הוא המעביד דגון. כאשר לחנ"י אין חובה להשתתף בו, אם כי נוכחותה אפשר שתסייע להצלחתו. ברם כפי שהבעתי דעתי בראשית הדברים הנושא כולו הוא במידה רבה תאורטי, ובדרך כלל אל לבית הדין ליתן סעדים בנושאים תאורטיים. יחד עם זה, כל עוד לא שונו הדברים יש לבחון אותם כפי שהם כיום ולא כפי שהם עלולים להשתנות בעתיד. במצב דברים זה מוצא אני למרות ההתבלטות להגיע לתוצאה שווה לזו של חברי אם כי לא מאותם הטעמים.

סוף דבר - על דעת כל חברי המותב בקשות רשות הערעור נדחות.

     אין צו להוצאות.