החלטה בתיק ברע 450/05

בית הדין הארצי לעבודה

ברק דקל                                                                                        המבקש

1.   גלית גידו

2.   ליאת הראל

3.   תומר רצון

4.   אימות חקירות (עמי מגן), חברה פרטית

5.   עו"ד עמירם מגן                                                                     המשיבים

בקשה לרשות ערעור

בפני השופט שמואל צור

ה ח ל ט ה

1.         בבית הדין האזורי בתל-אביב התבררה, בהליך של דיון מהיר, תביעה שהגישו המשיבים 1-3 (להלן - המשיבים) נגד אימות חקירות (עמי מגן), חברה פרטית (המשיבה מס' 4 ולהלן - החברה) ונגד בעלי מניותיה הם המשיב מס' 5 והמבקש, באופן אישי, לתשלום פיצויי פיטורים ולתשלום יתרת הודעה מוקדמת. בכתב ההגנה טען המבקש כי המשיבים לא הועסקו על ידו אלא על ידי החברה בעוד המשיב מס' 5 הוא מנהל ובעל מניות בה. לטענתו, המשיבים קיבלו הודעה מוקדמת לאחר שהמשיב מס' 5 החליט על סיום פעילות החברה והוא עצמו הבטיח בפני העובדים לשלם מכיסו את פיצויי פיטורים. המשיבים העידו בבית הדין האזורי כי הועסקו אומנם בחברה, אך מעסיקם היו המבקש והמשיב מס' 5, בהיותם הבעלים והמנהלים בחברה, אשר עבורם ביצעו את העבודה.

2.         בית הדין האזורי (השופטת חנה בן יוסף ונציגי הציבור מר שלמה לוי ומר יגאל סימון; ד"מ 8348/02, ד"מ 8349/02 ו- ד"מ 832/03) קיבל את תביעתם של המשיבים. בית הדין האזורי בחן את תבנית העסקתם של המשיבים על פי מסכת הראיות שנפרשה בפניו. בית הדין בחן כיצד ראו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם. בקשר לכך קבע בית הדין כי המבקש והמשיב מס' 5 פעלו בחברה כשותפים. למסקנה זו הגיע בית הדין בהסתמך על זכרון הדברים שנתחם ביניהם בעת הקמת החברה המעלה כי הקמת החברה, אשר התנהלה כשותפות, היתה לצורך הפקת רווחים. כן ציין בית הדין כי בשנת 2002 הגישו השותפים בקשה לפירוק שותפות, בה פירטו את הרקע לסכסוך ביניהם. מהבקשה עולה כי החברה נתנה תמיכה פיננסית למשרד עורכי הדין של המשיב מס' 5, כך ששני השותפים ניהלו במשותף שני עסקים, האחד לחקירות פרטיות באמצעות החברה והשני - עסק של עריכת דין. הסכסוכים בין השותפים נבעו מחלוקת העבודה ביניהם כאשר המשיב מס' 5 הקדיש את מירב זמנו לפעילות משרד עורכי הדין בעוד שהמבקש ניהל את משרד החקירות באמצעות החברה. כאשר החברה נקלעה לחובות והחלו חילוקי דעות בין השותפים, המבקש עזב את העסק ולקח לעצמו ציוד ותיקים שלה ואילו המשיב מס' 5 העביר תיקים שנותרו לטיפול משרד עורכי הדין שלו. כן קבע בית הדין כי השותפים לא נקטו בהליכי פירוק החברה, אלא הפסיקו את פעילותה לאחר שרוקנו אותה מנכסיה בכך שכל אחד מהם לוקח חלק מנכסיה. לאור נסיבות אלה, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי מדובר בהעדר הפרדה בין עסקי החברה לעסקים אחרים של המבקש והמשיב מס' 5 והתקיימו תנאים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות של החברה. כפועל יוצא מכך, חייב בית הדין את המבקש והמשיב מס' 5, ביחד ולחוד ובאופן אישי, לשלם למשיבים פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת וכן הוצאות משפט.

3.        על פסק הדין של בית הדין האזורי הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור.  לטענת המבקש, על מנת להרים את מסך ההתאגדות יש להראות כי אותו בעל מניות ונושא תפקיד בחברה השתמש בנכסים שלא לצורכי החברה או העביר נכסים על מנת להתחמק מתשלום חובותיה. לטענתו, הוא שימש כמנהל משותף עם המשיב מס' 5 ולא הוכח כי היה בעל מניות בחברה ולכן לא היה כלל מקום לחייבו באופו אישי בחובות החברה כלפי המשיבים. כן טוען המבקש כי הרמת מסך הוא מהלך יוצא דופן וחריג והוא אפשרי רק מקום שהוכח שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה בניגוד לחוק. לטענתו, מאחר ולא התבקש סעד להרמת מסך, הרי לא היה מקום להעניקו ובכל מקרה לא הוכחה עילה המצדיקה את הרמת המסך.

4.        לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור, בפסק הדין של בית הדין האזורי ובתיק הדיון, אני מחליט לדחות את הבקשה, בלא לבקש תגובה עליה, זאת לפי תקנה 85(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991.

5.         כלל יסודי בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345). עם זאת, נוכח תופעות שליליות הכרוכות בניהול חברות, בנסיבות מסוימות, יחסי הקירבה בין החברות לבין בעלי מניות ונושאי תפקידים בה, יכולים לשמש בסיס להרמת המסך ביניהם ולחייבם בחובות החברה (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג (88), 34; ע"ע 1201/00 זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג

(39), 35; ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלומאות רחביה בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג (94), 35). הרמת המסך הינה מהלך יוצא דופן וחריג והיא נעשית כאשר נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה .

6.         בגוף הבקשה טען המבקש שאין הוא בעל מניות בחברה ובכך ביקש להרחיק עצמו מאחריותו להעסקת המשיבים. לטענתו, מתדפיס רשם החברות, עליו הסתמך בית הדין האזורי, עולה כי בעלת המניות היא חברה "א.ב.בילוש וחקירות" בלבד ושמו כלל לא נזכר שם. טענה זו לא מבוססת. מעיון במסמכי רשם החברות וכן מעיון בשטר העברת המניות, עולה כי מחצית המניות של החברה רשומות בשם חברת א.ב. בילוש וחקירות ואילו המחצית האחרת של המניות רשומה בשמו של המבקש. עובדות אלה עולות בקנה אחד גם עם עדותו של המשיב מס' 5 בבית הדין האזורי לפיה 50% מהמניות הועברו אל המבקש ו- 50% האחרות הועברו לחברה בשליטתו הבלעדית של המבקש.