החלטה בתיק ברע 3231/07

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד. מינץ) מיום 3.6.07 בת"א 13007/04. בהחלטה זו נדחתה בקשת המבקשת (הנתבעת) לדחיית התביעה שהגיש נגדה המשיב (התובע) על הסף, בשל התיישנות.

המשיב הגיש לבית משפט השלום שתי תביעות בגין תאונת דרכים מיום 20.11.94 בה, לטענתו, נפגע. התביעה הראשונה הוגשה ביום 20.5.01, ונמחקה מחוסר מעש ביום 1.7.03, לאחר שהמשיב לא מסר את תשובתו להצעת בית המשפט. בכתב הגנתה בתביעתה הראשונה כפרה המבקשת בחבותה ובפירטי התאונה. הצדדים הגישו תחשיבי נזק, ובית המשפט העלה הצעת הסדר.

בעקבות מחיקת התביעה הראשונה הגיש המשיב את התביעה השניה ביום 21.11.04. ביום 19.5.06 ניתן בתביעה זו פסק דין נגד המבקשת בהעדר הגנה. פסק דין זה בוטל בהתאם להסכמת הצדדים מיום 19.2.07. לאחר מכן הוגש כתב הגנה, בו טענה המבקשת כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות.

מקובל על המבקשת כי פרק הזמן, העולה על שנתיים, בין הגשת התביעה הראשונה (ביום 20.5.01) לבין מחיקתה (ביום 1.7.03) אינו נמנה לצורך ההתיישנות (סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שפורש בפסיקה כחל גם על מחיקת תובענה קודמת: ע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג(2) 624, 627). גם אז, כך נטען בבקשת רשות הערעור, התביעה התיישנה בחלוף חצי שנה ממחיקת התביעה הראשונה, שהוגשה שש שנים וחצי לאחר קרות התאונה.

בעקבות החלטתי מיום 8.8.07, הסכימה המבקשת לכך שהתביעה השניה לא התיישנה בחלוף חצי שנה ממחיקת התביעה הראשונה. זאת לנוכח הוראת סעיף 16 רישא לחוק ההתיישנות: " נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב". הסכמה זו לא שינתה את עמדתה של המבקשת לגבי התיישנות התביעה, שכן התביעה השניה הוגשה ביום 21.11.04, קרוב לשנה וחמישה חודשים לאחר מחיקת התביעה הראשונה; דהיינו שהמשיב חרג בחמישה חודשים לערך מתקופת השנה בה היה רשאי לחדש את תביעתו.

בית משפט קמא לא נכנס לחישוב התקופות, אלא החליט לדחות את  טענת ההתיישנות על יסוד סעיף 9 לחוק, הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו " הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע... ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". בית המשפט ראה את המבקשת כמי שביצעה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, בכך שחרף הכחשתה את קרות התאונה, נטלה חלק בניהול הרציף של התיק, שכלל בתוכו הגשת בקשות למיניהן, תחשיבי נזק, ובחינת הצעת פשרה של בית המשפט.

המבקשת חולקת על נימוק זה. לטענתה, היא לא הודתה מעולם ברכיב כלשהו מתביעתו של המשיב, ואילו ניהול הליכי הגנה בבית המשפט אינו יכול להיחשב כהודאה אף לא במקצת הזכות. המבקשת מפנה לפסקי דין בהם נקבע כי ההודאה בקיום הזכות צריכה להיות ברורה, ואפילו הסכמות למינוי מומחה, למימון שכר טרחתו או לתשלום תכוף, אינן עולות כשלעצמן להודאה במקצת הזכות.

לאחר ששקלתי את הנטען בבקשה ובתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי תביעת המשיב לא התיישנה גם אם אין באפשרותו להיעזר בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. ממילא אין צורך לדון במסגרת הנוכחית בשאלת תחולתו של סעיף 9 על המקרה שבפנינו.

כאמור, סעיף 16 לחוק ההתיישנות משהה את התיישנותה של תביעה חוזרת, אשר הוגשה לאחר סילוקה של תביעה קודמת, כל עוד לא " עברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב". מטרתה של הוראה זו, ליתן לתובע שהות מספקת לשקול את הגשת התביעה החוזרת ולהתארגן להגשתה. מהלכים אלה אינם אפשריים אלא בתנאי שהתובע מודע לסילוקה של התביעה הקודמת. במקרה שלפנינו, התביעה הראשונה נמחקה בשל חוסר מעש מצד המשיב, ולא בעקבות בקשה שלו או במהלך דיון בו נטל חלק. בהודעתה לבית המשפט מיום 29.8.07 מאשרת המבקשת כי אין בידיה פרטים אודות מועד המצאת החלטת המחיקה לידי המשיב (אף שהיא עצמה קיבלה את ההחלטה ביום נתינתה, 1.7.03). המשיב טוען כי ההחלטה לא הומצאה לו או לבא-כוחו, וכי נודע לו עליה לראשונה לקראת אמצע שנת 2004, בעקבות הליכים לגביית יתרת האגרה בהם נקט נגדו המרכז לגביית קנסות. לנוכח העדר הידיעה של המבקשת, נותרו דבריו של המשיב בלא הכחשה. מאז אמצע שנת 2004 ועד להגשת התביעה השניה ביום 21.11.04 חלפה פחות משנה. ממילא, ולנוכח הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות, אין ראיה להתיישנות התביעה.

לא למותר להזכיר את דבריו הנכונים של בית משפט קמא בהחלטתו, לפיהם הגשת התביעה השניה במועד בו הוגשה לא הסבה למבקשת כל נזק, בשים לב לכך שבשעתו היא ניהלה את התביעה הראשונה והשיגה כבר אז את כל החומר הרפואי הקשור למשיב. עוד תצוין הסכמתו של המשיב לביטול פסק הדין שניתן בתביעה השניה נגד המבקשת בהעדר הגנה. אין להקל ראש בטענת המשיב לפיה אילו היה יודע שבכוונת המבקשת לעתור לאחר ביטול פסק הדין לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, היה נמנע ממתן הסכמתו לביטול.

לאור האמור, הבקשה נדחית. בהתחשב בנסיבות (וגם מאחר שהמשיב לא דרש זאת בתגובתו) לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום ו' בחשון תשס"ח (18 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. 

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: