החלטה בתיק ברע 3205/07

1.      לפני בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רובין). ההחלטה האחת היא מיום 30.4.07 במסגרתה דחה בית המשפט שלוש בקשות של המבקשים (להלן - ההחלטה הראשונה). ההחלטה האחרת היא החלטה מיום 31.5.07 בה נקבע כי בקשתם של המבקשים לדחיית התביעה כנגדם על הסף תידון בקדם משפט ( להלן - ההחלטה השנייה) .

2.      המשיב (להלן - המשיב או הבנק) הגיש נגד המבקשים 1-2 תביעה בסדר דין מקוצר להשיב כספי הלוואה שניתנה להם על ידו בשנת 1994 אשר נועדה לרכישת מגרש (מגרש 41 לפי תכנית מי/632 ביישוב גיזו; להלן - המקרקעין) ממינהל מקרקעי ישראל (להלן - ממ"י) ביישוב גיזו (להלן - העסקה) עליה הם ביקשו להקים בית. המבקשים 3-5 נתבעו כערבים. ההלוואה הובטחה בשעבוד שהטיל המשיב על זכויות המבקשים במגרש נשוא העסקה.

3.      המבקשים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, בהם הם טענו, בין היתר, טענות בדבר התיישנות; קיומו של מעשה בית דין המונע הגשת התביעה; העדר חתימתם של המבקשים והערבים על כל מסמכי ההלוואה; שגגות שנפלו בחישוב החוב; חוזה ההלוואה נוגד את חוק הבנקאות (שירות ללקוח תשמ"א - 1981, ובאשר לערבים נטען כי הם ערבים מוגנים וטענות נוספות. עוד נטען בבקשה למתן רשות להתגונן, כי הבנק התרשל במימוש הנכס או מימוש הזכויות בנכס המשועבד.  

4.      מסתבר שכספי ההלוואה לא נמסרו ישירות לידי המבקשים אלא הועברו על ידי הבנק, לשם ביצוע העסקה, בחלקם למינהל מקרקעי ישראל ובחלקם לחברה לפיתוח מרכזים כפריים ותעשייתיים. בשנת 1997 העסקה בוטלה. עם זאת, לטענת המבקשים כספי ההלוואה לא הוחזרו עד היום על ידי ממ"י ועל ידי חברה לפיתוח מרכזים כפריים ותעשייתיים ולמרות זאת המשיב - הבנק דורש מהם את החזרת כספי ההלוואה. בינתיים פתח המשיב בהוצאה לפועל בהליכים למימוש השעבוד במסגרתם מונה ב"כ המשיב ביום 4.2.98 ככונס נכסים על זכויות המבקשים בקרקע ששועבדו להבטחת ההלוואה (להלן - כונס הנכסים). ביום 12.2.98 פנה כונס הנכסים לממ"י בבקשה לרשום את המינוי ולפעול על פי הוראות הצו, אך ביום 19.2.98 הודיע ממ"י שהעסקה בוטלה משום שהמבקשים 1-2 לא עמדו בתנאי החוזה ועל כן לא ניתן לרשום את צו מינוי כונס הנכסים בתיק הרלוונטי. ביום 29.3.2006 פנה כונס הנכסים לממ"י ודרש, לאור הודעת המינהל על ביטול העסקה, להשיב את הסכום של 100,000 ש"ח ששולם בשעתו על חשבון העסקה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לטענת המבקשים על ב"כ הבנק, הוא כונס הנכסים, היה לפעול בנחרצות כדי להשיב לבנק את כספי ההלוואה ולא להמתין שנים רבות עד לשיגור הפנייה הראשונה מיום 29.3.06 להשבת הכספים ששולמו על חשבון העסקה. אולם פעולה שכזו לא בוצעה אלא בשנת 2006. לטענתם, פנייה מוקדמת יותר מטעם ב"כ המשיב בתפקידו ככונס נכסים להשבת כספי ההלוואה למשיב הייתה מונעת מסכום ההלוואה לגדול בשיעור של פי שבעה, וכפועל יוצא גם את הגשת התביעה שהוגשה כנגד המבקשים.

5.      בין הצדדים התנהלו הליכים רבים החל משנת 2003, עת הגשת התביעה בסדר דין מקוצר, אשר קצרה היריעה מלפרטם. במסגרתם של הליכים אלו ניתנה גם החלטתו של בית המשפט קמא מיום 30.4.07 עליה הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.

6.      החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא עליה מתבקשת רשות ערעור היא בקשה לעיין מחדש בהחלטה קודמת שניתנה על ידי בית המשפט קמא ביום 25.1.07 בה נדחתה בקשת המבקשים להורות לב"כ המשיב להשיב אישית על השאלון שהוגש במסגרת ההליך למשיב וכן להורות למשיב לעשות תצהיר גילוי מסמכים נוסף על זה שכבר נעשה והוגש על ידו.

7.      הבקשה להורות למשיב לעשות גילוי מסמכים נוסף על זה שנעשה והוצג על ידו נדחתה על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 25.1.07 מן הטעם כי ב"כ המשיב הצהיר לפרוטוקול כי "כל המסמכים שאני חייב לגלות לפי הדין גולו". על יסוד הצהרה זו, נקבע באותה החלטה (מיום 25.1.07), כי "בית המשפט רשם לפניו את הצהרתו של עורך דין כהן לפיה אין ברשות מרשו מסמכים כל שהם שיש לגלותם לפי הדין ולא גולו. אשר על כן נושא גילוי המסמכים יורד מן הפרק".

בבקשה לעיון מחדש בהחלטה זו טען ב"כ המבקשים כי הצהרתו של ב"כ המשיב במהלך הדיון מיום 25.1.07 כי כל המסמכים שהמשיב חייב לגלות גולו, סותרת התחייבות קודמת שניתנה על ידי עו"ד שור ממשרדו של ב"כ המשיב במהלך הדיון מיום 7.12.05, כי יינתן תצהיר גילוי מסמכים לגבי מסמכים המצויים במשרדו של ב"כ המשיב. עוד טען ב"כ המבקשים כי הסתבר למרשיו שהמסמכים המצויים בתיק ממ"י אינם זהים לאלה אשר נמסרו למרשיו כמסמכים המצויים במשרדו של ב"כ המשיב. בית המשפט קמא דחה בקשה זו של המבקשים וקבע שאין סתירה בין הצהרתה הנ"ל של ב"כ המשיב מיום 7.12.05 לבין הצהרתו של ב"כ המשיב מיום 25.1.07 ומשב"כ המשיב הצהיר שאין מסמכים שלא גולו, אין מקום לחייב את המשיב להגיש תצהיר גילוי מסמכים נוסף. 

8.      בקשה זו של המבקשים יש לדחות ולו מן הטעם שהבקשה הוגשה לאחר תום המועד להגשתה. זאת, משום שהחלטת בית המשפט קמא בעניין זה ניתנה עוד ביום 25.1.07 בעוד שהבר"ע הוגשה רק ביום 7.6.07. העובדה שהמבקשים הגישו בקשה לעיין מחדש בהחלטה, אינה מצדיקה את האיחור בהגשת הבקשה למתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. לעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא שהצהרתה של ב"כ המשיב מיום 7.12.05 שהמשיב יתן תצהיר גילוי מסמכים אשר יתייחס גם למסמכים המצויים בידי בא כוחו, אינו בגדר הודאה שמסמכים כאלה אכן קיימים.

9.      גם הבקשה לחייב את ב"כ המשיב להשיב אישית על השאלון שהופנה על ידי       המבקשים לבנק נדחתה עוד בהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 25.1.07 וגם לגבי החלטה זו המבקשים איחרו את המועד להגשתה. 

10.  בקשתם השנייה של המבקשים נסבה על ההחלטה שדחתה את בקשתם לתיקון בקשת הרשות להגן אשר הוגשה על ידם כנגד התביעה בסדר דין מקוצר. בבקשה זו ביקשו המבקשים לתקן את בקשת הרשות להתגונן על ידי הוספת טענות שעניינן בהתרשלות ב"כ הבנק בתפקידו ככונס נכסים. בית המשפט קמא דחה בקשה זו בהיותה, לדעתו, מיותרת. זאת, משום שבסעיף 21 לבקשת הרשות להגן המבקשים טענו כי המשיב התרשל במימוש הנכס או במימוש הזכויות בנכס המשועבד, ועל כן אין מניעה שיעלו טענותיהם בעניין זה גם ללא תיקון הבקשה.

11.  לאור הנמקה זו של בית המשפטי קמא, לפיה אין מניעה שהמבקשים יעלו במהלך המשפט את טענתם בדבר התרשלות המשיב במימוש הנכס, מקובלת עלי גם המסקנה שאין צורך או טעם בתיקון הבקשה ואינני רואה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה.

12.  בקשתם השלישית של המבקשים היא לצירוף ממ"י והחברה לפיתוח מרכזים כפריים ותעשייתיים כנתבעים בתובענה משום שלטענת המבקשים הם מחזיקים בכספי ההלוואה נשוא התביעה. בית המשפט קמא דחה גם בקשה זו מן הטעם שלצורך הכרעה בטענת המבקשים לגבי התרשלות הבנק בגביית החוב, אין צורך לצרף כבעלי דין נוספים את המינהל ואת החברה לפתוח מרכזים כפריים, וניתן להכריע בתובענה גם ללא צירופם של בעלי דין אלה.

13.  טעם זה של בית המשפט קמא מקובל עלי ולא שוכנעתי כי לצורך הכרעה בתביעת המשיב נדרש צירופם כנתבעים נוספים של ממ"י והחברה לפתוח מרכזים כפריים. למעשה, המבקשים לא פירטו בבקשתם מדוע נדרש צירופם של הנתבעים הנוספים לתביעה, פרט לטענה הסתמית שהדבר נדרש "על מנת שכל המעורבים בפרשה יטלו חלק בבירור התביעה ביעילות ובכך תיחסך התדיינות כפולה בביהמ"ש ובהוצל"פ" (סעיף 21 לבר"ע). ככל שטענת המבקשים היא שהחובה להחזיר את כספי ההלוואה , איננה חלה עליהם, אלא חלה על ממ"י והחברה החברה לפתוח מרכזים כפריים, טענה זו אינה מצדיקה את הצירוף (ראה: זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהד' שביעית), עמ' 198). ככל שהמבקשים מעוניינים לתבוע את ממ"י והחברה לפתוח מרכזים כפריים להשבת הכספים, גם עניין זה אינו מצדיק צירופם של אלה כנתבעים נוספים בתביעה.

14.  ההחלטה הנוספת בגינה הוגשה בקשת רשות הערעור היא כאמור החלטתו השנייה של בית המשפט קמא מיום 31.5.07. נשוא החלטה זו הוא בקשת המבקשים לדחייה על הסף של התובענה שהוגשה כנגדם  על ידי המשיב וזאת בשל אי המצאת תצהיר גילוי מסמכים כדין על ידי המשיב כמו גם אי המצאת המסמכים אותם טען המשיב כי המציא למערערים. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו השנייה כי בקשה זו תידון בישיבת קדם משפט. טענת המבקשים נגד החלטה זו, ככל שירדתי לסוף דעתם, היא שדחיית הדיון בבקשה לישיבת קדם המשפט משמעה שיהא עליהם להגיש תצהירי עדות ראשית קודם שתדון בקשתם לדחיית התביעה על הסף. לדעתם הסדר הנכון של הדברים הוא שתחילה יש לדון בבקשה לדחיית התביעה על הסף ורק לאחר מכן, אם תדחה הבקשה, יהא עליהם להגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמם.

15.  נושא זה שעניינו בשאלה אם יש לדון בבקשה לדחיית התביעה על הסף קודם להגשת תצהירי העדות הראשית של הנתבעים הוא עניין מובהק שבסדרי דין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא בעניין זה. אוסיף ואעיר, שלאור ריבוי הבקשות שב"כ המבקשים הגיש בפני בית המשפט קמא (הוגשו לא פחות מחמש בקשות לדחייה על הסף), דחיית הגשתם של תצהירי העדות הראשית עד לאחר שיידונו כל בקשות הביניים, בשל הנימוק ש"אם בקשת הדחייה תיענה לשם מה יגישו המבקשים תצהיר עדות ראשית" (סעיף 16 לבר"ע תביא לכך שהדיון בתיק זה לגופו יידחה עוד עת ארוכה.

16.  התוצאה היא שהבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתנה היום, כ"ה בתשרי, תשס"ח (7 באוקטובר 2007), בהעדר הצדדים.