החלטה בתיק ברע 3194/07

1.         בפניי בקשת רשות ערעור על מספר החלטות שבית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב) קיבל במהלך ישיבת הוכחות שהתקיימה בפניו ביום 20.5.07 בת.א. 8974/05. בתיק זה הגישו המשיבים תביעה כספית בסך של 1,229,820 ש"ח נגד המבקש, שבשניים מסניפיו ניהלו הם חשבונות בנק בשנים 1998 עד 2004. התביעה מבוססת על הטענה שהמבקש אילץ את המשיבים ליטול הלוואות מיותרות, יצר עבורם פעולות פיננסיות בלא צורך, וחייב אותם בריבית חריגה.

2.         המשיבים הגישו תגובה בכתב לבקשת רשות הערעור, על אף שלא התבקשו לעשות כן (ראו תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). המבקש הגיש תגובה לתגובת המשיבים, אף שלא ביקש ולא קיבל רשות לכך (ראו תקנה 406(ג) לתקנות הנ"ל). יחד עם זאת, משהוגשו התגובה והתגובה לתגובה, לא התעלמתי מן האמור בהן.

לאחר שקילת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה על כל חלקיה.

3.         ההחלטה הראשונה עליה מתבקשת רשות הערעור מתוארת בבקשה כך: " דחיית בקשת ב"כ המבקש להורות לרו"ח אבי סלמן - המומחה מטעם המשיבים (התובעים) להמציא את כל החומר שקיבל מהמשיבים לצורך הכנת חוות דעתו, וניירות העבודה שלו" (ההדגשה במקור).

תיאור ההחלטה באופן הזה אינו משקף כהלכה את שהוחלט למעשה. בעמ' 38 לפרוטוקול ציין בית משפט קמא כי הוא נוטה להיענות לבקשת ב"כ המבקש, אולם לא בדרך של המצאת החומר אליו " אלא בדרך שבה יתואם מועד בין עורכי הדין לבין המומחה אשר באותו מועד יוכל ב"כ הנתבע לעיין בחומר אשר אצל המומחה וככל שיהיה בחומר דבר מה אשר נראה לו שיש בו כדי להשפיע על תוצאות ההליך יגיש בקשה לצרפו לתיק, אם לא תהיה הסכמה לכך". אמנם באותה החלטה הוכפף יישומה של הוראה זו להכרעת בית המשפט בטענת החיסיון שהעלה ב"כ המשיבים, לגביה נתבקשו הצדדים לסכם בכתב. אולם מאוחר יותר (בעמ' 66 לפרוטוקול) בוטלה ההחלטה הקודמת, ונקבע כך:

" בהסכמת הצדדים, החלטתי הקודמת בפרוטוקול הנוגעת לעיון במסמכים אשר אצל המומחה מטעם התובע, מבוטלת ואני קובעת כי הצדדים יתאמו ביניהם מועד אשר בו יוכל ב"כ הנתבע לעיין במסמכים אשר אצל המומחה.

ב"כ הנתבע יציין בפני המומחה וב"כ התובע איזה מן המסמכים הוא מעוניין להגיש לבית המשפט ככל שיש כאלה וככל שתהיה התנגדות של המומחה למתן המסמכים המבוקשים, יודיעו לי על כך הצדדים ואקבע מועד לסיכומים.

ככל שלא תהיה התנגדות - יוגשו המסמכים בהסכמה.

אני מורה לב"כ הצדדים לתאם ולבקר במשרדו של המומחה, וזאת בתוך 15 ימים מהיום ובתוך 20 ימים מהיום, קרי, עד ליום 10.6.07 - יגישו הצדדים את המסמכים בהסכמה או לחילופין, יודיעו לי על הצורך בסיכומים".

נמצא אפוא כי בית המשפט אפשר לב"כ המבקש לעיין בחומר המצוי אצל המומחה. ממילא טענות המבקש על כך שנשללה ממנו זכות העיון אינן במקומן. מאחר שטרם התקיים הביקור של ב"כ המבקש במשרדו של המומחה, אין לדעת האם תועלה נגד המבקש טענת חיסיון. כל עוד לא הועלתה טענה כזו ולא ניתנה לגביה החלטה של בית המשפט, הפנייה בנדון בהליך ערעורי הנה מוקדמת. אמנם בפועל העיון במשרדו של המומחה טרם התקיים בשל מחלוקת שנתגלתה בין הצדדים בשאלת מימון הבאת החומר מהמקום בו הוא מאוחסן. אולם גם לגבי מחלוקת זו טרם ניתנה החלטה של בית משפט קמא (ראו בקשת המבקש למתן הוראות שהוגשה לבית משפט קמא ביום 5.6.07 והחלטת בית המשפט מיום 2.8.07). לכן גם כאן הפנייה לבית המשפט שלערעור מוקדמת.

4.         בנוסף מתבקשת רשות ערעור על מספר החלטות שניתנו במהלך הדיון, הנתפסות על ידי המבקש כמתן היתר להרחבת או לשינוי חזית על ידי המשיבים. שתיים מאותן החלטות (בעמ' 49 ובעמ' 53 לפרוטוקול) כלל אינן מזכירות את ענין הרחבת או שינוי החזית, אלא כל שיש בהן הנו דחיית התנגדות ב"כ המבקש להצגת שאלות מסוימות לעד מטעמו. משנדחו ההתנגדויות והתשובות לשאלות ניתנו על ידי העד, אין כל משמעות לערעור נגד ההחלטות על דחיית ההתנגדויות. בבוא היום, במסגרת הסיכומים, יוכל ב"כ המבקש לבקש מבית משפט קמא שלא להתחשב בתשובות לשאלות ככל שיש באותן תשובות להקים חזית חדשה או רחבה יותר מזו שהתוותה בכתב התביעה. כמו כן, שמורות למבקש הטענות נגד הרחבת ושינוי החזית במסגרת ערעור על פסק הדין, ככל שיהיה בו צורך מבחינתו.

5.         ההחלטה היחידה שהזכירה את טענת הרחבת החזית, מצויה בעמ' 51 לפרוטוקול. שם נאמר:

" אני מתירה את השאלה. ככל שיתברר שיש בכך משום הרחבת חזית, יטענו הצדדים לכך בסיכומיהם ומשלב זה ואילך תחול החלטה זו על כל התנגדות אשר נימוקה הרחבת חזית".

שלא כפי שטוען המבקש, גם בהחלטה זו לא הותרה הרחבת החזית, אלא ההכרעה בנדון נדחתה לשלב מאוחר יותר של המשפט. לא שוכנעתי בקיומו של נזק הצפוי למבקש כתוצאה מכך שההכרעה בהתנגדותו להרחבת חזית תיעשה בפסק הדין, ולא נעשתה בעיצומה של חקירת העדים. לא כל שכן שאין מדובר ב" נזק בלתי הפיך" כנטען בבקשת רשות הערעור (סעיף 37). די בכך שלא ליתן רשות ערעור. כפי שהוסבר לאחרונה ברע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש (פסק דין מיום 25.6.07):

" קיום הליך בעל נופך 'ערעורי' בכל בקשת רשות ערעור המוגשת לבית המשפט גובה מחיר: הטלת עומס רב על ערכאת הערעור, פיצול המשפט להליכי-משנה רבים ופגיעה בהתקדמות המשפט בערכאה הדיונית... ביסוד הדרישה לקבלת רשות עומדת התפיסה כי מתן זכות לערער על כל החלטת-ביניים המתקבלת במהלך המשפט יביא 'לפיצול בלתי-נסבל של המשפט ולהארכת הדיונים'... בית המשפט שלערעור רשאי לפיכך שלא ליתן רשות לערער ולקבוע כי הבירור לגוף העניין יתקיים - אם עוד יוותר צורך בכך - לאחר שיינתן פסק-הדין הסופי... כל החלטת ביניים היא בעלת חשיבות מסוימת והשפעה כלשהי על ההליך ועל מי מבעלי-הדין. החשש מפני גילוי מאוחר של דבר הטעות קיים תמיד. אולם, כאמור, חשש זה אין משמעותו כי כל בקשת רשות ערעור המוגשת לבית המשפט מצדיקה, מניה וביה, בדיקה 'ערעורית' של החלטת הביניים לגופה".

6.         החלטה נוספת עליה מתבקשת רשות הערעור ניתנה בעמ' 58 לפרוטוקול. בהחלטה זו נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבים, וציווה על המנהל בעבר של סניף בית שמש של המבקש, שהעיד כעד הגנה, " להמציא את הנוהלים אשר קובעים את הקריטריונים למתן הלוואה, אשראי וכיוצא באלה, וקובעים את הקריטריונים לתנאי מתן ההלוואה, האשראיים וכד'. הנוהלים יהיו לתקופה הרלבנטית לתביעה זו".

טענתו הראשונה של המבקש נגד החלטה זו היא שיש בה כדי להפר את ההדדיות בין הצדדים, שעה שהבקשות אותן הוא הגיש לגילוי מסמכים נדחו על ידי בית משפט קמא. דא עקא, כבר בואר לעיל כי בית משפט קמא לא דחה את בקשת המבקש לעיין בחומר שהמשיבים העבירו אל המומחה, אלא קבע מנגנון לעיון בחומר זה במשרדו של המומחה.

טענה נוספת של המבקש היא שנהליו בעניין מתן הלוואות כלל אינם רלוונטיים לתביעה, שכן אין בכתב התביעה טענה לפיה אותם נהלים חייבו להעניק למשיבים הלוואות שונות מאלו שהוענקו להם בפועל. המבקש טוען כי בעצם ההחלטה על המצאת הנהלים שב בית משפט קמא ונתן יד להרחבת החזית. גם אם יש בטענה זו ממש, אין בה להצדיק מתן רשות ערעור והתערבות במשפט בעיצומו. מצד אחד, טרם הוברר האם קיימים אצל המבקש נהלים בנדון (ראו סעיף 49 לבקשה), מה נאמר בהם, והאם במסגרת פסק הדין תוכן הנהלים יפעל לחובת המבקש. מצד שני, אין בפי המבקש טענה להכבדה מיוחדת שתיגרם לו כתוצאה מהמצאת הנהלים או לפגיעה באינטרס אחר שלו כדוגמת חשיפת סוד עסקי המצוי בנהלים. לכן, ובהתאם לאמות המידה שהוזכרו לעיל בנוגע למתן רשות ערעור, אין מקום לתיתה ויש להותיר את ההכרעה בנוגע למשמעות הנהלים לפסק הדין שייתן בית משפט קמא בסוף ההליך ולערעור עליו, אם יוגש על ידי המבקש. זאת ועוד. לגוף העניין מסופקני האם אכן הנהלים אינם מסוגלים להיות רלוונטיים להכרעה בתביעה כפי שהוגשה מלכתחילה. בהקשר זה אפנה לאמור בסעיף 20(ד) לתצהיר העדות הראשית של מנהל סניף בית שמש לשעבר של המבקש, לפיו חישוב שיעור ההתבססות על הביטחונות שהציעו המשיבים נעשה " בהתאם לכללים הנהוגים בבנק". משהוזכרו על ידי המבקש הכללים הנוגעים למתן הלוואות, קשה לשלול את צדקת ההנמקה שנתן בית משפט קמא להוראתו על הגשת הנהלים, לאמור: " השאלה לגבי מידת ההשפעה של אופי הבטוחות על תנאי הלוואה, היא שאלה שבלב ליבו של ההליך דנן. לפיכך, הקריטריונים בנוהלי העבודה של הבנק, הם מידע מהותי אשר נחוץ כדי ליתן הכרעה בסופו של יום".

7.         לבסוף עותר המבקש למתן רשות ערעור על ההחלטה בעמ' 60-61 לפרוטוקול, בה עד ההגנה הנזכר נצטווה להשיב תוך 10 ימים " בתצהיר קצר" על שאלה שבית המשפט הציג בפניו. השאלה היא: באיזה מבין שלושת הסוגים של הלוואות הניתנות על ידי המבקש - לטווח קצר, לטווח בינוני ולטווח ארוך - היה (בתקופה הרלוונטית לתביעה) שיעור הריבית נמוך יותר.