החלטה בתיק ברע 3189/07

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ע. שחם) מיום 11.4.07 בת"א 11600/04. בתיק זה נדונה תביעת המשיב נגד המבקשים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. ההחלטה מיום 11.4.07 ניתנה בבקשת המבקשים לאפשר להם להעיד שורה של עדים במסגרת פרשת ההגנה בלא להקדים ולהגיש תצהירי עדות ראשית שלהם. לגבי חלק מהעדים הבקשה התקבלה, ולגבי החלק האחר הבקשה נדחתה.

בקשת רשות הערעור מתייחסת לשני עדים בלבד מתוך אלה שהבקשה לגביהם נדחתה: מר ראובן הרלי, שעבד עד ליום 1.1.04 במשרד התיירות בתפקיד מנהל לשכת התיירות בצרפת, וגב' אהובה גנור, שעבדה במשרד התיירות עד ליום 1.10.05 בתפקיד סמנכ"לית אמרכלות ויו"ר ועדת המכרזים. שני עדים אלה נמנים על קבוצת עדים, שהסברם של המבקשים להימנעותם מפנייה אליהם בבקשה ליתן תצהיר עדות ראשית הוא, שבהיות אותם עדים עובדי מדינה אשר פרשו לאחרונה, נאסר עליהם על פי הוראות התקשי"ר לתת תצהיר בענין הקשור בתפקידם אלא לאחר פנייה ליועץ המשפטי של המשרד הממשלתי הרלוונטי. בנוסף, דובר משרד התיירות אסר על המבקשים 4-5 לפנות אל עובדי המשרד אלא באמצעותו.       

בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור קיבל בית משפט השלום הסבר זה לגבי העדים שעדיין עובדים בשירות המדינה, באומרו: "סביר בעיני כי עובדי מדינה בפועל, אשר תפקידם הוא לשרת את הציבור, ימסרו את עדותם ביחס לדברים הידועים להם מכוח תפקידם בבית המשפט, ולא ימסרו תצהיר עדות ראשית מטעם צד זה או אחר". לא כך לגבי שישה עדים ששימשו בעבר עובדי מדינה אך פרשו בינתיים מהשירות הציבורי, בהם מר הרלי וגב' גנור. לגבי עדים אלה דחה בית המשפט את הבקשה ואמר:

"לעומת זאת, לא קיים קושי דומה בקבלת תצהיר של מי שהיו עובדי מדינה, אך אינם עובדי מדינה פעילים עוד. לפיכך, אין מקום לזימונם של מי שהיו בשלב זה או אחר עובדי מדינה, אך אינם ממלאים עוד תפקיד בשירות הציבורי, שכן לגבי עדים אלה, לא ניתן טעם סביר לאי הגשת תצהיר מטעמם".    

המבקשים מעלים שתי השגות כנגד קביעה זאת. ההשגה הראשונה היא שלא היה מקום להבחנה אותה ערך בית משפט השלום בין עובדי מדינה בהווה לבין עובדי מדינה בעבר. לטענת המבקשים, אותו רציונל אשר בעטיו היה בית המשפט נכון לפטור את עובדי המדינה בהווה מליתן תצהיר עדות, יפה גם לעדים שכיום אינם עוד עובדי מדינה, אך עדותם מתייחסת להתרחשויות שאירעו בעת היותם עובדי מדינה. טענה זו אינה מצריכה תשובה, ודינה להידחות על אתר כאמור בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. שיקול הדעת בשאלה האם עד פלוני יציג את עדותו הראשית בתצהיר או בעל-פה מעל דוכן העדים, מסור לערכאה המבררת, אשר בפניה מתנהל המשפט. כפועל יוצא אין ערכאת הערעור מתערבת בסוגיה זו, המצויה בתחום הניהול השיפוטי ולא בתחום המהות.

ההשגה השניה של המבקשים הנה על כך שהחלטת בית משפט השלום פוגעת באופן קשה ובלתי-מידתי ביכולתם להתגונן מפני התביעה, בהיות שוללת מהם להגיש כעת תצהירי עדות ראשית של מר הרלי וגב' גנור, שעדותם חיונית להוכחת ההגנה. חשיבות העדויות בעיני המבקשים נובעת בין היתר מכך שמר הרלי וגב' גנור מוזכרים מספר פעמים בכתבה העיתונאית נשוא התביעה, ושמותיהם אף עלו יותר מפעם אחת בישיבת ההוכחות האחרונה שהתקיימה ביום 2.5.07. לטענת המבקשים, בהחלטה מיום 11.4.07 הפעיל נגדם בית משפט השלום את הסנקציה הקבועה בתקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, עליה נאמר שהנה "מהחמורות שבדיני הפרוצדורה כיוון שמשמעותה היא חסימת צד מפני האפשרות להביא את ראיותיו. על-כן יש להשתמש בה במשורה" (רע"א 7151/98 כץ נ' יצחקי, תק-על 98(3) 980).  

תקנה 168(ב) אינה נוגעת לרצונם של המבקשים להגיש כעת תצהירי עדות ראשית של מר הרלי וגב' גנור. תקנה 168(ב) קובעת: "לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות". עניינה של התקנה בבעל דין המבקש להשמיע עד בלא תצהיר, ולא בבעל דין שלאחר שנדחתה בקשתו להשמיע עד בלא תצהיר מבקש ארכה להגשת תצהירו של העד.  הדבר הובהר ברע"א 7151/98 הנ"ל:

"המבקש לא ביקש להביא את עדותו בעל-פה, ללא הגשת תצהיר, בהתאם לתקנה 168(ב), אלא ביקש הוא להגיש את תצהיר עדותו, אך באיחור. השאלה שבה יש להכריע, אם כן, אינה נוגעת ישירות להחלתה של תקנה זו, והיא נוגעת לבקשת דחייה במועד הגשת תצהיר. נראה איפוא גם שהמבקש לא חייב היה להגיש את בקשתו כשהיא נתמכת בתצהיר".

תקנה 168(ב) עמדה על הפרק במסגרת הבקשה אשר לגביה ניתנה ההחלטה ביום 11.4.07. אותה בקשה הוגשה בעקבות החלטת בית המשפט מיום 11.12.05 שהורתה לצדדים להגיש את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. זוהי, למעשה, החלטה על החלת תקנה 168(א) המסמיכה את בית המשפט "להורות לבעל דין כי עד שיובא על ידו יקדים ויגיש תצהיר על עדותו". החלטה זו עוררה את הצורך של המבקשים לקבל פטור מהגשת תצהירי עדויות מסוימות, כאמור בתקנה 168(ב), ולשם כך הוגשה בקשתם ביום 1.1.07 "לזימון עדים והודעה על עדים עתידיים". הנה כי כן, ביום 21.1.07 הורה בית המשפט למבקשים "להגיש תוך 7 ימים תצהיר ובו פירוט מדוע לא יוגשו תצהירים של אותם עדים", והרי תצהיר שכזה נדרש מכוח תקנה 168(ב). תצהירים כאמור של המבקשים 4-5 הוגשו ביום 31.1.07, ולאחר שהוגשה תגובת המשיב ניתנה ביום 11.4.07 ההחלטה בנדון. ככל שמדובר במר הרלי וגב' גנור, שעניינם הוא העומד לדיון כעת, פירושה של ההחלטה מיום 11.4.07 אינו אלא שהחובה שהוטלה על המבקשים בהחלטה מיום 11.12.05 להגיש את העדויות הראשיות בתצהירים, שרירה וקיימת, ואינה ניתנת להמרה בהשמעת העדויות הראשיות בעל-פה במסגרת תקנה 168(ב). הא ותו לא. ההחלטה מיום 11.4.07 לא התייחסה לבקשה להגשת תצהירי העדויות של מר הרלי וגב' גנור כעת, לאחר חלוף המועד שנקבע מלכתחילה להגשת התצהירים. זאת מאחר שבקשת ארכה שכזאת לא עמדה על הפרק כל עוד לא הוחלט ביום 11.4.07 לדחות את הבקשה להעדת מר הרלי וגב' גנור ללא תצהירים. לעומת זאת, לאחר מתן ההחלטה לא פנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשת ארכה להגשת התצהירים.

בהחלטתו הנזכרת מיום 21.1.07 אמר בית משפט השלום בין היתר: "בהתחשב בלוח הזמנים לניהול התיק ולפרק הזמן המוקצב לישיבת היום אין במחדל האמור כדי להביא להשתהות כלשהי בדיון. אני מאפשר לנתבעים להגיש תוך 7 ימים תצהיר ובו פירוט מדוע לא יוגשו תצהירים של אותם עדים". ודוק: "מדוע לא יוגשו", בלשון עתיד, ולא "מדוע לא הוגשו" עד כה, שאלה בה עוסקת תקנה 168(ב). בשים לב לניסוח האמור של ההחלטה ולעובדה שלהמשך שמיעת פרשת ההגנה יועדו שלוש ישיבות נוספות בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2007, וכן לאור המדיניות השיפוטית שהוצגה ברע"א 7151/98 הנ"ל בהקשר של מתן ארכות להגשת תצהירי עדות ראשית, אין לשלול את הסיכוי שבית משפט השלום יאות להעניק למבקשים ארכה להגשת תצהירי עדויות ראשיות מטעם מר הרלי וגב' גנור. בכל מקרה, כל עוד לא נעשתה פניה בנדון לבית משפט השלום ולא ניתנה החלטתו בנדון, הפניה לערכאת הערעור מוקדמת.                

אין צורך לומר כי ההכרעה בשאלת מתן ארכה להגשת תצהירי עדויות של מר הרלי וגב' גנור תהיה רלוונטית בתנאי שאותם עדים יאותו לתת למבקשים תצהירים. במקרה של סירוב למתן התצהירים, תתעורר שאלת זכותם של המבקשים לבקש את זימון העדים בלא תצהיר לא מחמת היותם עובדי מדינה לשעבר - סוגיה שהוכרעה בהחלטה מיום 11.4.07 - אלא מחמת הסירוב האמור. סוגיה אחרונה זו טרם נדונה בבית משפט השלום, שהרי לא הונחה בפניו. ממילא גם לגביה אין בנמצא החלטה עליה ניתן לבקש לערער.  

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור בנוגע להעדת מר הרלי וגב' גנור בלא תצהירי עדויות ראשיות, מחמת היותם עובדי מדינה לשעבר, נדחית. בקשת רשות הערעור בנוגע למתן ארכה להגשת תצהירי עדויות ראשיות של עדים אלו, נמחקת.

משלא התבקשה תשובה לבקשה, לא ייעשה בה צו להוצאות.

הערבות הבנקאית תושב למבקשים.

ניתנה היום ג' באלול תשס"ז (17 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: