החלטה בתיק ברע 3169/07

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יחזקאל ברקלי) מיום 27.3.07 בבש"א 5452/06 (ת"א 1295/06) בה נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת כב' הרשם אורי פוני מיום 11.6.06 שלא לבטל את צווי העיקול הזמניים שהוטלו על נכסיהם. צווים אלה הוטלו במסגרת תביעה שהמשיב הגיש לבית משפט השלום נגד המבקשים בסדר דין מקוצר, על סך (נומינלי) של 106,000 דולר. לטענת המשיב, במהלך השנים 1996-1997 הוא הלווה סכום זה למבקשת 1, שהנה חברה בע"מ, בערבות בעלה ומנהלה, המבקש 2, וזאת בתורת החלפה של הלוואת בעלים שנתן האחרון לחברה. כן נטען בכתב התביעה כי ההלוואה עומדת לפירעון בכל עת, וכי בשנת 2005 המשיב דרש מהמבקשים את פירעונה ואז הם התכחשו בפעם הראשונה להסכם ההלוואה ולערבותו האישית של המבקש 2 לגביה.

בפני הרשם נחקרו המבקש 2 והמשיב, והוגשו מסמכים וסיכומים. בהחלטה מפורטת שניתנה על יסוד כל אלה, קבע הרשם כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה להוכחת התביעה, ובנוסף קיים חשש סביר לכך שאי-מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין ככל שיוחלט בו לקבל את התביעה. המבקשים ערערו על החלטת הרשם בפני שופט של בית משפט השלום, שהחליט כאמור לדחות את הערעור. בהחלטה על דחיית הערעור (שהנה למעשה פסק דין) נקבע כי נספח ב' לכתב התביעה משמש ראיה לכאורית הן להעברת כספים מהמשיב לחברה והן להתחייבות אישית של המבקש 2 לפירעון ההלוואה. נספח ב' מכיל סדרה של המחאות שנמשכו על ידי המשיב לפקודת החברה, וכן שתי קבלות זמניות בחתימת המבקש 2 והחברה, בהן אושרה קבלת שתי המחאות " כהלוואת בעלים לחברה" והוסף כי " מר עמי דהן ערב אישית להלוואה". עוד קבע בית משפט השלום בערעור כי צו העיקול הזמני, שתפס רק את הדירה המשותפת של המבקש 2 ורעייתו, אינו אמור לגרום נזק, שכן אין טענה בדבר כוונה לבצע דיספוזיציות בדירה.

בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי בית משפט השלום טעה כאשר נתן את החלטתו בלא לנתח את החומר הרב שהוצג בפניו, ובכלל זה העדויות של המבקש 2 והמשיב ותצהירים של שני עדים נוספים שהוגשו לבית המשפט לאחר מתן החלטת הרשם. כל אלה מוכיחים, לדעת המבקשים, את צדקת טענתם לפיה המשיב לא נתן את הכספים בתורת הלוואה אלא כהשקעה עתירת סיכון בנדל"ן. לטענת המבקשים, היה על בית משפט השלום לבדוק, במסגרת הערעור, את החומר המצוי בתיק, דבר שלא נעשה. כך למשל, טוענים הם, התעלם בית המשפט מהודאת המשיב בכך שההמחאות, שעל צילומן נכתבו שתי הקבלות הזמניות הנזכרות, בוטלו ונקרעו על ידו, וכן שהכספים הנקובים באותן המחאות לא שולמו לבסוף לחברה על ידו אלא על ידי אדם אחר. כן חוזרים המבקשים על כל הטענות אותן העלו בפני הרשם ובפני בית משפט השלום בערעור.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובמסמכים המצורפים אליה, מצאתי כי יש לדחותה בלא צורך בתשובה עליה, כאמור בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

בקשת רשות הערעור איננה נסובה על הכרעה ראשונה של הערכאה הדיונית, אלא על הכרעה שכבר הועמדה פעם אחת לבחינה במסגרת ערעור. הימצאותנו בגלגול שלישי של אותה סוגייה מצמצמת עד למאד את היקף ההתערבות של ערכאת ערעור נוספת באותו עניין, וזאת בהתאם להלכת ר"ע 108/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. שם נקבע כי בדרך כלל אין לבעל דין זכות לכך שעניינו יובא בפני יותר משתי ערכאות, וכי תפיסת יסוד זו חייבת להנחות את הערכאה הדנה בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בערעור. במקרה כזה " בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף" (עמ' 126). ממילא " אמת המידה, על פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת", אלא האם השאלה המתעוררת במסגרת הבקשה הנה בעלת חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית בעלת אופי כללי ועקרוני, ושנפקותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים לסכסוך (עמ' 127-128). כלל זה תקף גם בנסיבות שלפנינו, בהן ערכאת הערעור מתבקשת לקיים גלגול שני של ערעור על החלטת רשם של הערכאה המבררת בנוגע למתן סעד זמני, לאחר שהעניין נבחן כבר פעם אחת במסגרת ערעור שנדון בפני שופט של אותה ערכאה (רע"א 9055/96 גן אורנים בע"מ נ' מרכז הירידים והקונגרסים בישראל, תק-על 97(2) 263; רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ, תק-על 98(3) 73).

אף לא אחת מטענות המבקשים מעוררת שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מהסכסוך הפרטני הנטוש בינם לבין המשיב. כל כולן של הטענות עוסק בניתוח הראיות והמסמכים שהונחו בפני רשם בית משפט השלום, ולאחריו בפני שופט של אותה ערכאה. על כגון דא נאמר: " לא זו מטרתו של הערעור השני; גם אם נפלה טעות בהחלטת בית המשפט קמא - ומבלי להכריע בעניין זה - הרי שלא נמצאה בנסיבות המקרה עילה להתערבותי בשיקול דעת זה, בייחוד במסגרת הליך של סעד זמני" (רע"א 3954/98 הנ"ל, בפסקה 6).

מעבר לצורך יצוין כי לא היה מקום להתערב בהחלטות בית משפט השלום אף אילו בחינת הדברים הייתה נעשית במשקפיים "ערעוריות" רגילות. הראיות הנדרשות לשם מתן צו עיקול זמני אינן צריכות להוכיח את התביעה ברמה המאפשרת מתן פסק דין לטובת התובע, אלא די בהיותן מצביעות על כך שהתביעה אינה מחוסרת סיכוי (רע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא(2) 661, 666; רע"א 970/02 ריבר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2002(1) 698; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730, 736-737; א. וינוגרד, תקנות סדרי הדין (מהדורה רביעית) 485-486; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית-2003) 401). הניתוח המדוקדק של הראיות כפי שנערך על ידי המבקשים בסיכומיהם בפני רשם בית משפט השלום, ולאחר מכן בפני השופט שדן בערעור על החלטת הרשם, יהיה יפה לשלב של ההכרעה בתביעה, אך אינו הולם את השלב המקדמי של בחינת סיכויי התביעה לצורך מתן צו עיקול זמני, שהרי " בדונו במתן סעד זמני אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות, ואף אין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות, כאילו עמד להכריע בעניין סופית" (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 108). בשלב הנוכחי, די בהימצאות נספח א' לכתב התביעה, בו המבקשים אישרו קבלת " הלוואה", ונספח ב' לכתב התביעה, בו המבקש 2 אישר את היותו " ערב אישית להלוואה", בצירוף ההסכמה על כך שהמשיב העביר כספים לחברה, כדי לומר שהתביעה אינה חסרת סיכוי (ואין זה משנה כעת מהו שיעור הסיכוי). קריעת שתי ההמחאות אינה מספקת כדי לאיין סיכוי זה, שכן תחתן קיבלו המבקשים המחאה אחרת (הגם שמושכה היה אדם אחר), ואין בראיות שהוגשו עד כה להצביע על קריעתן במקביל של הקבלות הזמניות המצביעות על ערבות המבקש 2, פעולה שמצופה היה ממנו לדרוש, ולו למען השקט הנפשי, אילו ערבותו פקעה בשל חילופי ההמחאות. אמנם נתון זה אינו מחייב את קבלת התביעה, וייתכן בהחלט שהמבקשים יצליחו להוכיח כי גרסתם היא הנכונה, בשל כל אחת מהטענות אותן העלו בבקשת רשות הערעור. אולם סיכוי לתביעה קיים. כמו כן בשים לב, מצד אחד, לקשיים הכלכליים של המבקשים כפי שהוכחו כדבעי בפני הרשם, ומצד שני לסכום המשמעותי של התביעה (כ-1.3 מליון ש"ח), אין מקום להתערב בקביעה בדבר חשש ההכבדה על ביצוע פסק הדין אם העיקול יבוטל, מה עוד שהמשיב לא נחקר על ידי המבקשים על העובדות שפורטו בתצהירו לגבי חשש ההכבדה. כל השיקולים הללו מקבלים משנה תוקף על רקע העובדה שהעיקול לא תפס נכסים נזילים של המבקשים, אלא רק את דירת המגורים של המבקש 2 ורעייתו. לא נטען בבקשה כי קיימת כוונה למכור או לשעבד את הדירה; ואם תהיה כוונה כזו, יוכל המבקש 2 לעשות שימוש באפשרות שניתנה לו בהחלטת הרשם לדרוש את המרת העיקול. הנזק היחיד הנובע מהעיקול, כפי שהוא מתואר בבקשה (בסעיפים 27, 54, 55 ו-62), הנו העכרת היחסים בין המבקש 2 לבין רעייתו. נזק זה אינו שוקל מספיק לעומת חשש ההכבדה על ביצוע פסק הדין אם העיקול יבוטל. כך במיוחד שעה שחלקו של המבקש 2 בדירה הנו הנכס היחיד ממנו, לפי הידוע כעת, יוכל המשיב להיפרע אם יזכה בתביעתו.

מטעמים אלה לא ראיתי צורך בקבלת תשובה לבקשת רשות הערעור, והחלטתי לדחותה על אתר. ממילא, אין צו להוצאות. הערבון יושב למבקשים.

ניתנה היום כ"ז בסיון תשס"ז (13 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: