החלטה בתיק ברע 3089/08

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א. אליקים)  מיום 6.1.2008, בה נדחתה בקשת המבקש לחייב המשיב להמציא ייפוי כוח ספציפי מאת הקרן הקיימת לישראל (להלן: " קק"ל") לצורך ניהול התביעה.

1.         המשיב הגיש נגד המבקש תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים, בקשר למקרקעין המצויים בדרומה של עתלית ומצפון מערב לקיבוץ (להלן: " המקרקעין"). על פי כתב התביעה המתוקן, המקרקעין רשומים כיום בבעלות המדינה, קק"ל רשומה כחוכרת המקרקעין והמבקש הינו חוכר המשנה על פי חוזה משבצת וחוזי חכירה.

2.         המבקש העלה בכתב הגנתו ובישיבת קדם המשפט טענה מקדמית, לפיה על המשיב להציג ייפוי כוח ספציפי מקק"ל כתנאי לניהול ההליך על ידו, זאת, בהסתמך על שלושה דברי חקיקה הצריכים לעניין: סעיף 5(א) סיפא לחוק השליחות, הקובע כי לצורך שליחות לניהול הליך בבית המשפט, יש צורך בהרשאה מפורשת. תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, בה נקבע כי עורך דין רשאי לעשות פעולה בשם בעל דין בבית המשפט כאשר יש בידיו ייפוי כוח מטעם בעל הדין, וכשאין הוראה מפורשת בכל דין אחר. וסעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל תש"ל-1960, בו הוסמך המשיב לנהל את מקרקעי ישראל, שהם מקרקעין בבעלות מדינת ישראל, קק"ל ורשות הפיתוח.

            המבקש טען כי מאחר שקק"ל מהווה אישיות משפטית נפרדת מהמדינה, אין לראות את הקבוע בחוק מינהל מקרקעי ישראל כ"הוראה מפורשת" בדין הדרושה לצורך ייצוג בעל דין בבית המשפט, כאמור בתקנות סד"א, ואף אין בהוראה זו משום הרשאה מפורשת כנדרש בחוק השליחות. לכן, כך לטענת המבקש, מן הדין לדרוש מהמשיב ייפוי כח ספציפי וממפורש לייצוג קק"ל בתביעה, ובהיעדר ייפוי כוח כזה אין לראות את המשיב כמי שרשאי לייצגה.

3.         המשיב התנגד לבקשה וטען, כי בהתאם לסעיף 1 לחוק מינהל מקרקעי ישראל, מנהל המינהל את מקרקעי ישראל, לברות מקרקעי קק"ל, והוראה זו מסמיכה את המינהל, בין היתר, להגיש תביעות משפטיות בשמה. לטענת המשיב, הוראה זו גוברת על דיני השליחות הרגילים וכך גם פורשה בפסיקה ובספרות - ע"א 55/67 קפלן נ' מדינת ישראל פ"ד כא(2) 718 (1967) (להלן: " הלכת קפלן"); ויסמן, דיני קניין (חלק כללי) תשנ"ג, 235-237.

4.         הצדדים הגישו טיעוניהם בכתב ובית משפט קמא החליט לדחות את הבקשה. בהחלטה נקבע כי אין מחלוקת שקק"ל הינה אישיות משפטית נפרדת וכי המשיב הוסמך בחוק לנהל את המקרקעין שלה. בית משפט קמא קבע כי " תכליתו של חוק מקרקעי ישראל מחייבת לכלול כחלק בלתי נפרד מהאמור בו את ההסמכה לעשות כל פעולה שתידרש לשם ניהול המקרקעין של קק"ל, לרבות הגשת תביעה כנגד מי שמפר לכאורה את ההסכמים שכרת המינהל בקשר לאותם מקרקעין בשם בעלי הזכויות". המשיב הינו צד ישיר להסכמים שנחתמו עם המבקש והוא אחראי לשמירה על קיומם, והדבר אף מופיע בסעיפים שונים בהסכמים, לפיהם המשיב רשאי לקבל מכל בית משפט מוסמך צו מניעה וכד'. לכן, קבע בית משפט קמא, כי המבקש מנוע מלטעון כי המשיב אינו רשאי לעמוד על קיום הוראות ההסכם עליו חתם.

עוד נקבע בהחלטה, כי הלכת קפלן התייחסה לסוגיה זו (כאשר שם היה מדובר במקרקעין של רשות הפיתוח) ונקבע בה, כי תפקידי הביצוע של המינהל כוללים גם הגשת תובענות משפטיות, ואין לקבל את ההבחנה שעושה המבקשת בין רשות הפיתוח לבין קק"ל לעניין זה. ההוראות שבחוק מינהל מקרקעי ישראל הן בבחינת דין מיוחד, הגובר על הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות.

5.         על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני.

בבקשה המתפרשת על פני עמודים רבים, חזר המבקש על טענותיו בפירוט ובהרחבה, ואלו הן, בתמצית שבתמצית:

הסמכות שניתנה למשיב בחוק מינהל מקרקעי ישראל היא סמכות ניהול, דהיינו, המשיב הוסמך לבצע פעולות משפטיות בשם בעלי המקרקעין. יש לפרש סמכות זו כשליחות "רגילה" שאינה משתרעת על ייצוג משפטי הטעון הרשאה מפורשת, וזאת על מנת ליצור הרמוניה בין הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות להוראת סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל.

גם האמנה בין מדינת ישראל לקק"ל מסמיכה את המדינה, לנהל את מקרקעי קק"ל באמצעות המשיב ואין באמנה אמירה מפורשת לעניין ניהול הליכים משפטיים על ידי המשיב בשם קק"ל.

            מאחר שהמשיב הוא גוף ציבורי, הוא כפוף לעקרון החוקיות, ואינו יכול לפעול אלא על פי ההסמכה שניתנה לו בחוק. כאשר המחוקק מבקש להסמיך נציגים לייצג רשות מנהלית הוא עושה זאת במפורש, כגון, בחוק נכסי המדינה תשי"א-1951 ובחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) תשי"ח-1958.

לחילופין טען המבקש, כי קיימת סתירה בין הוראות שני החוקים, ויש להעדיף את ההוראה המאוחרת והספציפית שבחוק השליחות על הוראת סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, המוקדמת והכללית.

            באשר לנימוק החוזי שבהחלטה, טען המבקש כי החוזה עליו הסתמך בית משפט קמא אינו חוזה המשבצת אלא החוזה השנתי החדש המתייחס לשטח שאינו נדון בתביעה. החוזים נשוא התביעה כמפורט בכתב ההגנה של המבקש, אינם כוללים הסמכה למשיב לנקוט בהליכים משפטיים בשם קק"ל. לחילופין, ואף אם היתה קיימת כזו הוראה בחוזים, לא היה בה די כדי לגבור על ההוראות שבחוק השליחות.

            המבקש חזר על טענותיו כי הלכת קפלן, שהתייחסה למקרקעי רשות הפיתוח, אינה חלה מקום שמדובר במקרקעי קק"ל. שם הסתמך בית המשפט העליון על ההוראה בחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים) תש"י-1950 (אשר הוספה בשנת 1960), ולפיה כל פעולה במקרקעי ישראל תיעשה על ידי המינהל. נקבע כי מדובר ב"הוראה מפורשת" לעניין חוק השליחות, ככל שקיים ספק האם ניתן להסיק מהוראות חוק מינהל מקרקעי ישראל את אותה הוראה מפורשת. הוא הדין גם בהמ' (ת"א) 8572/67 מפרק ויזרה חברה ישראלית לרכב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"מ סז 330 (1969) שהתייחס למקרקעין של רשות הפיתוח.

לטענת המבקש, המחוקק לא מצא להוסיף הוראה דומה ביחס למקרקעי קק"ל, זאת על אף שבעת תיקון חוק רשות הפיתוח והוספת ההוראה כבר היה חוק קק"ל בתוקף. לטענת המבקש, מכלל הן יש להסיק לאו וכוונת המחוקק היתה שאין להחיל הוראה דומה על מקרקעי קק"ל.

6.         מכאן, הלך המבקש צעד נוסף וטען, כי לאור ההבדלים היסודיים בין קק"ל לרשות הפיתוח, אין מקום להחיל את הלכת קפלן על מקרקעי קק"ל. לשיטת המבקש, רשות הפיתוח היא תאגיד סטטוטורי ציבורי הנתונה לשליטת המדינה וממומנת על ידה, והאינטרס של רשות הפיתוח הוא אינטרס המדינה. מנגד, קק"ל הוקמה כחברה פרטית זרה שהפכה לחברה ישראלית ויעדיה הם בתחום הציבורי, חוק קק"ל הוא סמלי בלבד והיא אינה תאגיד סטטוטורי. מכיוון שקק"ל היא גוף דו מהותי ועצמאי הממלא ייעוד ציבורי ולאומי, ואינה זרועה הארוכה של המדינה, האינטרס שלה אינו זהה בהכרח לאינטרס המדינה. כך, לדוגמה, מדיניות קק"ל שונה ונפרדת ממדיניות המשיב ואף לא פעם, עומדת בסתירה לה, כגון בנושא היקף הזכות של המגזר הערבי לרכוש קרקעות שבבעלות קק"ל.

במצב דברים זה, כך לשיטת המבקש, יש לדרוש הרשאה מפורשת לצורך ייצוג קק"ל בהליכים משפטיים, כמו לגבי כל גוף דו מהותי אחר המיוצג על ידי נציגי היועץ המשפטי לממשלה.

7.         דין הבקשה להדחות ללא תשובה.