החלטה בתיק ברע 3056/05

זוהי בקשת רשות לערער שהוגשה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת רייך-שפירא) מיום 27.11.05 בח"ד 34/05, לפיה הורתה למבקש להשיב לשאלות במסגרת הליך של חיקור דין.

תחילתו של ההליך בבקשת בית המשפט הגבוה במחוז אונטריו בקנדה, שהופנתה לרשות המוסמכת על פי חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") לחקירתו של מר בועז מנור.

גביית העדות התבקשה בגדרו של הליך אזרחי לפירוקו של אשכול חברות "פורטוס" אשר עסק בניהולן של קרנות השקעה בקנדה.

על פי הנטען בבקשה, החברות קרסו בשל אי סדרים כספיים וחסרונם של מאות מליוני דולרים.

בשלב זה מתמקדת החקירה, שהתבקשה הרשות המוסמכת לבצע, בשאלות הנוגעות לתנועות כספים בחשבונות החברות, שהמידע ביחס אליהן הועלם, על פי הנטען, על ידי המבקש.

להחלטה נשוא הבקשה שבפני, קדמה החלטה המורה על ביצוע הליך החקירה למרות טענותיו של המבקש כי מצבו הרפואי מונע בעדו להשיב לשאלות עורכי הדין.

לאחר שנקבעו התנאים לביצוע החקירה, העלה ב"כ המבקש טענה נוספת לפיה עומד למרשו החיסיון שבסעיף 47(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 מכיוון שבמקביל להליך האזרחי נפתחה בעניינו חקירה פלילית ולפיכך סבור עורך הדין כי המבקש זכאי שלא להשיב על שאלות שתשובה עליהן עלולה להפלילו. מנגד טוען ב"כ המשיבה כי המבקש אינו חשוף לסיכון של הפללה עצמית מאחר שעל פי הצהרת הרשות השיפוטית המבקשת, יעשה שימוש בתשובותיו אך ורק בהליך הפירוק כפי שמצויין בסעיף (g) לבקשה:

The examination would be conducted in a conference room in the presence of the lawyers for the "    parties and court reporter ...  Under the Ontario Rules of Civil Procedure.   Mr. Manor would  be    compelled to answer the Receiver ' s questions under oath but the evidence could not be used against him in other proceedings ."                                                                                                            (ההדגשה שלי ש.ד.)

בהחלטתה קבעה כב' השופטת רייך-שפירא כי לאור הוראתו המפורשת של סעיף 18 לחוק, מצווה בית המשפט בישראל לבחון את טענות המבקש באשר לחשש מהפללה עצמית, על פי הוראות סעיף 47 לפקודת הראיות וסעיף 288 לפק' החברות באספקלריה של החוק בישראל ומסקנתה מקובלת עלי. סבורה אני כי החוק נועד לסייע בהליך גביית ראיות עבור בית המשפט של המדינה המבקשת על פי סדרי הדין הנוהגים באותה מדינה, ככל שהדבר אינו סותר את הדין בישראל וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 18(א) הקובע:

"הוזמן אדם על ידי בית המשפט לשם גביית ראיות, תחול עליו כל חובה החלה על עד שהוזמן להעיד לפני בית המשפט בישראל ותהיה לו כל זכות שיש לעד כאמור".(ההדגשה שלי ש.ד.).

והחיסיון מפני הפללה עצמית, כקבוע בסעיף 47(א) לפקודת הראיות, בכלל בזה.

מכיוון שעל פי הצהרת בית המשפט הקנדי לא קיים בענייננו חשש להפללה עצמית, אין אני נזקקת להביע דעה בשאלה האם ההלכה שנפסקה ב ע"פ 196/85 זילברברג נ' מ.י. פ"ד מד(4) 485, הקובעת כי החיסיון מפני הפללה עצמית עומד רק למי שעלול למצוא עצמו מורשע בישראל להבדיל ממי שעלול למצוא עצמו מורשע בפלילים בחו"ל חלה בענייננו, למרות שלהשקפתי היא משקפת את הדין החל בישראל באשר לזכויות עדים.

מקובלת עלי גם המסקנה לפיה החיסיון מפני הפללה עצמית אינו חיסיון מוחלט ויש לישם זכות זו בהתחשב בהליך שבמסגרתו נדרש העד למסור ראיה או להעיד.

כב' השופטת קמא בחרה לאזן בין האינטרסים המנוגדים של המבקש והמשיבה באופן שבו בנוסף להצהרת בית המשפט הקנדי, המעניקה לעדות חיסיון מפני שימוש בהליך אחר, הבהירה כי בצד החיוב להשיב לשאלות ב"כ המשיבה, עומדת למבקש הזכות שלא יעשה שימוש בראיה כקבוע בסעיף 47(ב) לפקודת הראיות.

בבקשה שבפני מלין ב"כ המבקש על הסרתו הגורפת של  החיסיון  ולהשקפתו, אין בית המשפט רשאי להסיר מראש את החיסיון מעל העדות בכללותה ועליו לנקוט בהליך דו שלבי כפי שנקבע ב רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון פ"ד נח(1) 748. שם הורה בית המשפט כי בשלב ראשון יבדוק בית המשפט את הפוטנציאל המפליל הגלום בכל אחד ואחד מהמסמכים ובשלב השני ישקול אם להפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 47(ב) להסיר את החיסיון מפני הפללה עצמית ולחייב אדם למסור ראיה אשר יש בה כדי להפלילו, ובלבד שלא תשמש כנגדו בעתיד.

סבורה אני כי לא ניתן להקיש מהאמור ברע"פ 8600/03 הנ"ל לענייננו בשל ההבדל המהותי בין שני העניינים.

בענין גלעד שרון, החקירה במסגרתה התבקש המשיב להציג את המסמכים, היתה חקירה פלילית שהתנהלה בעניינו בעוד שבמקרה שלפני ההליך שבמסגרתו מתבקשת גביית העדות הוא הליך אזרחי וכאמור לעיל הוצהר שלא יעשה שימוש בתוכן עדותו לכל הליך אחר. משכך, אין המבקש חשוף לחשש של הפללה עצמית מלכתחילה ומשקיבל בית המשפט קמא את הצהרת בית המשפט הקנדי בסעיף (g) לבקשה, אין כל צורך להכריע ביחס לפוטנציאל המפליל של כל שאלה ושאלה מכיוון שכל החקירה נהנית מהחיסיון המצויין לעיל ללא כל קשר לתוכן השאלה.

גם טיב הראיה המבוקשת שונה כפי שמציין כב' המשנה לנשיא ת' אור בענין גלעד שרון  "יודגש גם, שהואיל ומדובר במסמכים קיימים, להבדיל מעדות בעל פה, אין מניעה לכך שבית המשפט יבחן את תוכנם ויקבע אם יש בהם כדי להפליל את החשוד, אם לאו".

ומכאן שהפרקטיקה שנקבעה כוחה יפה לצו המחייב מסירת מסמכים להבדיל מהוראה המחייבת למסור עדות בעל-פה.