החלטה בתיק ברע 3006/07

עניינן של שתי הבקשות לרשות ערעור דנן, שהגיש המבקש ושהדיון בהן אוחד, בהחלטות שניתנו ע"י ביה"מ לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטים ש' אלבז וא' כץ), כדקלמן:

א.        החלטה בבש"א 56967/06, מיום 5.12.06, בה נעתר בית המשפט קמא לבקשת המשיבה ליתן לה משמורת זמנית על ילדיהם הקטינים: ע' - ילידת 1994, א' - יליד 1998 וט' - יליד 2004.

ב.         החלטה בבש"א 58440/06 מיום 20.12.06, בה נדחתה בקשה שהגיש המבקש כי תסקיר הסעד בעניינו ייערך בידי לשכת סעד שאינה  בתחום מגוריו, וזאת מהטעם כי בית המשפט אינו הערכאה המתאימה לבקשות מעין אלו, אלא הרשות המתאימה במשרד הרווחה.  

להלן העובדות הצריכות לענין:

1.         המבקש והמשיבה חלקו חיים משותפים החל משנת 1992, ועד לחודש ספטמבר דאשתקד. במהלך החיים המשותפים נולדו לצדדים שלושת הקטינים: ע', ילידת 1994; א', יליד 1998 וט' יליד 2004.

2.         ביום 8.9.06 עזבה המשיבה את בית המגורים המשותף, לאחר שהוכתה על ידי המבקש. בתחנת המשטרה היא סירבה להגיש תלונה כנגד המבקש, והופנתה לבית החולים ברזילי, נוכח הפגיעות בגופה.

עם שחרורה מבית החולים שהתה המשיבה במקלט לנשים מוכות למשך כשבוע, ואולם משחזרה הביתה, לטענתה, כדי להסדיר ענין הפרידה, שוב הוכתה ע"י המבקש וביום 4.10.06, הופנתה שוב, למעון לנשים מוכות, שם היא שוהה עד היום.

3.         ביום 26.11.06 הגישה המשיבה תלונה למשטרה, נוכח הודעה שהשאיר המבקש במענה הקולי של אביה, לפיה הוא "עולה לגן עדן עם הילדים", ו"יקרה אסון". בעקבות כך נעצר המבקש, ובשעת לילה מאוחרת הגיעה המשיבה, בתיאום עם שירותי הרווחה והמשטרה, ולקחה עמה את הקטינים א' וט' למקלט בו היא שוהה. הקטינה ע', ששהתה אותה עת בבית חברתה, לא הובאה למקלט.

4.         ביום 28.11.06 הגישה המשיבה בקשה לקבלת משמורת זמנית על הקטינים (בש"א 56967/06) במסגרתה טענה לענין אלימותו של המבקש כלפיה וכן איומים, לרבות על חיי הקטינים. ביום 3.12.06 הגישה ב"כ המשיבה הודעה לבית המשפט, בה היא ציינה, כי "כתבי בי הדין הומצאו למשיב, ככל הנראה במהלך יום 26.11.06" (סע' 1 להודעה). ביום 5.12.06, לאחר הגשת תצהיר לתמיכה בבקשה,  נעתר בית המשפט קמא (כב' השופט ש' אלבז) לבקשת המשיבה למשמורת זמנית  (הוחלט "כמבוקש").

5.         ביום 10.12.06 הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה (בש"א 58213/06), בקשה לקבלת משמורת זמנית (בש"א 58214/06) ובקשה לקביעת הסדרי ראייה (בש"א 58215/06).

בהחלטת כב' השופט א' כץ, שניתנה באותו היום, עוכב ביצועה של ההחלטה מיום5.12.06 דלעיל, לענין הקטינה ע' המצויה בהחזקת המבקש. בהתייחס לבקשות הנוספות הורה כב' השופט כץ, ביום 11.12.06, כי יערך תסקיר כללי על ידי פקיד סעד, על פי סעיף 2 לחוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים חולי נפש ונעדרים), התשט"ו 1955. כ"כ, בהחלטה מיום 20.12.06 - הפנה ביה"מ קמא את הענין ליחידת הסיוע שע"י ביה"מ לענייני משפחה "ע"מ שתשוחח ותתאם עם המקלט בו נמצאת האם במטרה לקבוע הסדרי ראיה, ובמקביל לבדוק אפשרות כי האב ישוחח עם הילדים טלפונית".

6.         ביני לביני, עתר המבקש (ביום 18.12.06), כי התסקיר ייערך על ידי לשכת סעד שאינה לשכת הסעד במקום מגוריו (אזור מטה יהודה), מאחר ולטענתו, התגבשה שם דעה שלילית על המבקש בעניינים שאינם קשורים לשאלת המשמורת בענין הקטינים. ביום 20.12.06 נדחתה הבקשה כאמור, מהטעם כי "תסקיר מתבקש מן הרשות המוסמכת להכנת תסקירים ולא מפקיד סעד ספציפי ואין בית המשפט מתערב בזהות הגורם המכין את התסקיר ברשות. לאור האמור אם מבקש המבקש להשיג על הגורם אליו הופנתה הכנת התסקיר בתוך הרשות, זכותו לפנות לגורמים הממונים ברשות".

            החלטה זו, וכן ההחלטה בענין המשמורת הזמנית, הינם כאמור נשוא בקשות הערעור שבפניי.

7.         לענין המשמורת הזמנית (בר"ע 3006/06) טוען המבקש, כי ההחלטה לקויה הן בשל טעמים מקדמיים, שעניינם אי המצאת הבקשה לידיו, שתוצאתה למעשה הינה מתן החלטה במעמד צד אחד, וכן העובדה כי השופט ש' אלבז פסל עצמו, ביום 10.12.06, מלדון בתיק, נוכח היכרות מוקדמת עם המשיבה והוריה.

            לגופו של ענין טען המבקש, כי ההחלטה שגויה, שכן היא עומדת בסתירה לטובת הקטינים, מאחר ותפקודה ההורי של המשיבה  - לקוי.

לשיטתו, עד  לחודש ספטמבר 2006 חיו הצדדים חיי אחווה ורעות במשק בעמק האלה, כאשר במועד האמור נתגלה למבקש כי המשיבה היתה מעורבת בקשרים אינטימיים עם גברים אחרים, נטלה סמים ואף סיכנה בפועל את הקטינים. לטענתו, כתוצאה מכך הוא היכה את המשיבה "3 אגרופים" "בלבד", בשל סערת הרגשות אליה נקלע, דבר שהביא את המשיבה לעזוב את הבית. בחזרתה, כך נטען, ביקשה המשיבה להמשיך בחיים הזוגיים, ומאחר שהמבקש סרב לאמור ביקשה המשיבה לעזוב את הבית והילדים כליל, גיבשה "הסכם פירוד" מהמבקש בתיווכו של אביה, ואף הביעה, בפני גורמים שונים, את רצונה להתנתק מהילדים.

המבקש טוען כי מסוגלותו ההורית, שהוכחה במשך הזמן בו שהתה המשיבה במקלט (בפעם הראשונה) עת הוא נותר עם הקטינים, עולה לאין ערוך על מסוגלותה ההורית של המשיבה.

עוד מלין המבקש, כי טרם ניתנה החלטה בבקשותיו, כפי שפורטו בסעיף 6 דלעיל, כך שלמעשה נמנע ממנו לראות את ילדיו או ליצור עמם קשר, ולו טלפוני, במשך תקופה של כחודשיים.