החלטה בתיק ברע 2358/06

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 19.07.07 של בית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב (כב' השופטת עינת רביד) אשר דחה את תביעתו של המבקש כנגד המשיבה ופסק הוצאות לטובתה.

            בהתאם להחלטת כב' השופטת לבהר-שרון הגיבה המשיבה לבקשה.

לאחר שקראתי את הבקשה והתגובה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

דין הערעור להדחות.

            המבקש, רופא שיניים בהכשרתו, עבד במקצועו עד לשנת 2003, עת עבר ניתוח בעינו.

            בעקבות הניתוח, שלא צלח, הגיש המבקש תביעה כנגד חברת הביטוח בשל אובדן כושר עבודה כרופא שיניים.

            במסגרת התביעה פנה בא כוחו של המבקש למשיבה שהינה מומחית לרפואת עיניים, על מנת שתגיש חוות דעת לעניין אבדן כושרו של המבקש לעבוד כרופא שיניים.

המשיבה בדקה את המבקש ובחודש מרץ 2003 מסרה חוות דעתה בה קבעה כי המבקש איבד את כושר עבודתו במקצועו כרופא שיניים בשל אובדן ראיה תלת מימדית.

חוות הדעת הועברת להתייחסות חברת הביטוח ואף היא הפנתה את המבקש למומחית מטעמה, שקבעה בתורה כי אמנם עבודתו של המבקש כרופא שיניים נפגעה לאחר הניתוח שעבר, אך מבחינת הראיה כשיר לכל עיסוק אחר שאינו כרוך בראיה דו עינית.

המבקש אשר ביקש לשלול את קביעתה של המומחית מטעם חברת הביטוח כי הנו כשיר לעבוד בעבודה אחרת, פנה בחלוף שנה ומחצה למשיבה, על מנת שזו תתייחס לחוות דעתה של המומחית מטעם חברת הביטוח.

המשיבה סירבה להתייחס לחוות דעת המומחית מטעם חברת הביטוח, המבקש פנה למומחה אחר, פרופ' נמט, שיתייחס במקומה לחוות הדעת של חברת הביטוח ושילם לו שכר טרחה נוסף על השכר שכבר שילם למשיבה, שכר אותו תבע מהמשיבה בבית משפט קמא ותביעתו זו נדחתה.

לטענת המבקש בית המשפט קמא טעה, כאשר לא הבין כלל את מסגרת תביעתו  וראה בבקשתו של המבקש מהמשיבה בקשה לתוספת אחוזי נכות.

המבקש - כך טענתו - לא פנה למשיבה לצורך קביעת או בדיקת נכותו אלא פנה למשיבה על מנת שזו תקבע אם כשיר הוא להמשיך בעבודתו כרופא שיניים אם לאו.

כמו כן טעה בית משפט קמא כאשר קיבל את עמדתה של המשיבה שטענה כי בשובו של המבקש אליה לאחר קבלת חוות דעת המומחית מטעם חברת הביטוח, הפנתה אותו לאורטופטיסטית על מנת שתסייע לו בתרגילים לשיפור כושר הראיה וטען כי לא ביקש סיוע בתרגילים, כי כלל לא היה צריך תרגילים וכי אין כל קשר בין התרגילים לבין חוות הדעת אותה היית האמורה המשיבה לכתוב לאחר קבלת חוות דעת חברת הביטוח.

לטענת המבקש כל שנתבקש היה התייחסותה של המשיבה לפרט אליו לא התייחסה בחוות דעתה והוא האם יש למבקש בעיות בקריאת מסמכים. לאחר שהמומחית מטעם חברת הביטוח קבעה שלמבקש אין בעיה בקריאת מסמכים, חזר לטענתו למשיבה כדי לקבל את התייחסותה בנקודה זו ומכאן שטעה בית המשפט קמא כאשר לא הבין כי כל בקשתו של המבקש הייתה כי המשיבה תתייחס לחוות הדעת של חברת הביטוח ולא ביקש חוות דעת משלימה או חוות דעת חדשה.

המשיבה טענה בתגובתה כי דין הבקשה להידחות.

לטענתה, למבקש לא הייתה עילת תביעה מלכתחילה כנגדה ומשכך בדין נדחתה תביעתו. חוות דעתה הינה מיום 10.4.03 ופנייתו של המבקש לקבלת חוות דעת נוספת הייתה בחודש יוני 2005. המשיבה הסכימה עם העובדה כי סירבה באותה עת ליתן חוות דעת נוספת והוסיפה וטענה כי לא הייתה מוטלת עליה כל חובה לעשות כן.

יתרה מזאת, טענה המשיבה, הכנתה של חוות דעת נוספת כפי חוות הדעת שנתבקשה לערוך על ידי המבקש, בחלוף כמעט שנתיים מחוות הדעת הראשונה, כרוכה בבדיקתו של המבקש פעם נוספת ומשכך היה על המבקש לשלם למשיבה שכר טרחה כמקובל בגין עריכת חוות דעת, שכר טרחה אותו שילם המבקש בסופו של דבר למומחה אליו פנה לאחר סירובה של המשיבה, פרופ' נמט.

המשיבה, וכך גם קבע בית המשפט קמא, לא מצאה כל שינוי במצבו של המבקש ולפיכך לא הייתה מוכנה לערוך חוות דעת נוספת, שונה מזו אשר ניתנה על ידה וכן כאמור, לא הייתה מוטלת עליה כל חובה לעשות זאת.