החלטה בתיק ברע 2309/06

בקשת רשות לערער על החלטות בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת דליה מארק-הורנצ'יק) הראשונה מיום 01.06.06, בה נדחתה בקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה של המשיבים והשניה מיום 28.06.06 הדוחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה.

הרקע העובדתי

המבקש, עורך דין במקצועו, הגיש נגד המשיבים תביעה לתשלום כ- 860,000 ש"ח, מכח הסכם שכ"ט ומכח עילות נזיקיות.

בכתב ההגנה, שהוגש על ידי משיבים 1-3, נטענו בסעיף 24ג.1-8 טענות קיזוז. בתאריך 24.04.06 הגיש המבקש בקשה למחיקתם של סעיפים אלה מכתב ההגנה, בהסתמך על תצהיר תשובות לשאלון ממנו עולה, כי לא נמצא שום קשר בין טענות הקיזוז לבין עילות התובענה.

עוד נטען כי מדובר בטענות קיזוז בעלמא שהועלו על דרך הסתם, ומכיוון שהותרת הטענות בכתב ההגנה עשויה לגרום להתארכות הדיון שלא לצורך, התבקשה מחיקתן.

בהחלטתה מיום 01.06.06 דחתה כב' השופטת מארק-הורנצ'יק את הבקשה בקובעה:            

"טענת קיזוז ניתן להעלות עפ"י הוראת סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) שאלת תחולת הוראת סעיף זה היא שאלה עובדתית המצריכה שמיעת ראיות בתיק העיקרי. הוצאות הבקשה בסך 2000 ש"ח + מע"מ לפי התוצאות בתיק העיקרי".

בתאריך 08.06.06 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בבקשה, בה הוא מתפלמס באריכות עם החלטת בית המשפט, תוך הפניה חוזרת לאסמכתאות שפורטו בבקשה המקורית.

בהחלטה מיום 28.06.06 דחתה כב' השופטת קמא את הבקשה בנימוק לפיו אין מקום לעיון חוזר בהחלטתה.

בתאריך 31.08.06 הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות לערער.

המשיבים ביקשו לסלק את הבקשה על הסף, בשל האיחור שבהגשתה, מאחר שהמועד להגשת הבקשה על ההחלטה מיום 01.06.06 חלף ב- 04.07.06, על פי הוראת תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואילו ההחלטה מיום 28.06.06 דוחה בקשה שמלכתחילה לא היה מקום להגישה.

עם קבלת תגובות המשיבים, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, שאינה נתמכת בתצהיר, בה נטען כי קיימות אסמכתאות לטענה לפיה בנסיבות מקרה זה ניתן היה לבקש עיון חוזר בהחלטה, ולפיכך יש למנות את המועד להגשת ערעור מתאריך ההחלטה השניה, אולם למען הסר ספק, מבוקשת בנסיבות דנן הארכת מועד. הנסיבות המהוות טעם מיוחד להארכת מועד הן אלה המפורטות בבקשת הרשות לערער (סעיף 3).

הבקשה לעיון חוזר

ברע"א 11449/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח' נ' אלי תורג'מן ואח' (לא פורסם) דן כב' השופט א' גרוניס בנוהג הנפסד אותו אימצו בעלי דין, הגשתן של בקשות לעיון חוזר המהוות למעשה ערעור המופנה לערכאה אשר הוציאה תחת ידה את ההחלטה המקורית, וקובע:

"אף שבאופן פורמלי מופנית הבקשה דנא נגד החלטה מיום 2.11.05, למעשה משיגות המבקשות על החלטה מיום 6.9.05. בהחלטה מיום 2.11.05 נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת, זו מיום 6.9.05. בעל דין אינו יכול להאריך באופן מלאכותי את המועד להגשת בקשת רשות ערעור באמצעות בקשה לעיון חוזר. אומנם, קיימים מקרים בהם קיים צידוק לבקשה לעיון חוזר. או אז אפשר שבפועל מושגת הארכת מועד לגבי תקיפתה של ההחלטה המקורית".

הנסיבות המצדיקות הגשתה של בקשה לעיון חוזר הינן נדירות ואין לעשות שימוש בפרקטיקה זו אלא במקרים בהם אירע שינוי נסיבות או שנתגלתה טעות בולטת שנפלה בהחלטה כגון, מתן ההחלטה בטרם חלף המועד להגשת תגובות, או אי המצאתו של מסמך בשל טעות טכנית או טעות של המזכירות. עצם העובדה שבעל דין סבור כי שגה בית המשפט בהחלטתו, אינה מצדיקה הגשתו של "ערעור" לערכאה הדיונית.

יפים לענייננו דברי כב' השופט א' גרוניס בע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי ואח', פ"ד נו (4) 505, 508:

"כלל ידוע הוא, כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה, רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה (ע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין [1]; ע"א 161/73 ארדה נ' סמסונוב [2], ע"א 37/68 גינז נ' מאירי [3]). פשיטא, שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על ידי הערכאה שנתנה אותה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [14], בעמ' 774). אולם, אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית (ע"א 37/68 הנ"ל [3]; ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי [4]). מובן, שקיים חשש כי בעל דין יעשה שימוש בלתי נאות באפשרות הנתונה לו לבקש שינויה של החלטת ביניים. במקרים מתאימים רשאי בית המשפט לדחות את הבקשה, מן הטעם שיש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, במיוחד אם מדובר בבקשות חוזרות (ראו רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ [5], בעמ' 796)".

בחינתה של הבקשה לעיון חוזר מעלה כי מדובר בחזרה מפורטת יותר על טענות שנטענו ונדחו בהחלטתה מיום 01.06.06.