החלטה בתיק ברע 2223/07

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת פיינסוד-כהן שושנה) מיום 8.10.2007, בה נתקבלה בקשה המשיבה להביא ראיות לסתור לפי סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

1.         המבקש נפגע ביום 19.4.2001 בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה ביום 19.6.2002, בין היתר, כי למבקש לא נותרה נכות אורתופדית (להלן: " הועדה הראשונה"). ביום 5.12.2002 קבעה ועדת ערר, כי הממצאים בעמוד השדרה של המבקש הינם על רקע ניווני ולא חבלתי (להלן: " ועדת הערר הראשונה").

2.         ביום 10.3.2005 קבעה ועדת רפואית שדנה בבקשת המבקש להחמרה לפי תקנה 36(א) לתקנות הביטוח הלאומי (דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956, כי למבקש 10% נכות בעמוד השדרה המותני ו-10% נכות בעמוד שדרה צווארי, עם קשר סיבתי לתאונה (להלן: " הועדה השניה").

            ביום 29.9.2005 קבעה ועדת ערר כי למבקש 20% נכות בעמוד השדרה המותני וביטלה את הנכות שהוענקה למבקש בנוגע לעמוד השדרה הצווארי (להלן: " ועדת הערר השניה").

3.         המבקש הגיש נגד המשיבה תביעה לפי חוק הפיצויים בהסתמך על קביעת אחוזי הנכות בוועדת הערר השניה, והמשיבה הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים.

4.         בית משפט קמא קיבל את בקשת המבקשת, בנימוק שלפנינו שתי החלטות סותרות שנתקבלו על ידי שתי ועדות שוות דרג. בעוד שהועדה הראשונה וועדת הערר הראשונה שללו קשר סיבתי בין הממצאים בעמוד השדרה המותני לבין התאונה, הועדה השניה, שדנה כשלוש שנים לאחר מכן בבקשת ההחמרה, וכן ועדת הערר השניה, קבעו כי יש  קשר סיבתי בין הפגיעה לתאונה. נוכח ההחלטות הסותרות, התיר בית משפט קמא הבאת ראיות לסתור בשאלת הקשר הסיבתי, בין הפגיעה בעמוד השדרה המותני לבין התאונה. בהחלטתו, דחה בית המשפט את הטעמים הנוספים שהועלו על ידי המשיבה - הבדלים בקביעת דרגות הנכות בין הועדות, פער גדול בין הועדות הראשונות לוועדות שדנו בהחמרה ואי שיתוף פעולה של המבקש עם הועדות השונות.

5.         על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני.

בבקשה נטען כי הן הנכות והן הקשר הסיבתי נקבעו על ידי הוועדות הרפואיות בדרג הגבוה ביותר ובהרכב הראוי ביותר במל"ל, וממצאיהן נסמכו על בדיקות קליניות ובדיקות הדמיה מסוג MRI. עוד נטען, כי החלטת ועדת הערר, שהיטיבה הן עם המבקש והן עם המשיבה, היא החלטה אובייקטיבית שהתייחסה לכל ההיבטים, ומתן רשות להביא ראיות לסתור, תקפח את המבקש ותגרום לו עינוי דין.

6.         ככלל, נכות על פי דין מחייבת בתביעות לפי חוק הפיצויים והתרת הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד כאשר בית המשפט משתכנע שהדבר נחוץ לעשיית צדק - בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד לט(4) 505 (1985); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ פ"ד מה(4) 230 (1991); רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח נ' סועאד (ניתן ביום 5.9.2001).

פער לא מוסבר בין קביעות שונות של וועדות המל"ל (לעומת קביעת מומחה אחר), מצדיק  להתיר הבאת ראיות לסתור - רע"א 232/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' לישי (ניתן ביום 6.2.2003); רע"א 8684/02 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מרזוק (ניתן ביום 5.12.2002).

בענייננו, קביעות הועדה הרפואית הראשונה וועדת הערר הראשונה סותרות את קביעותיהן של הועדה הרפואית השניה ושל ועדת הערר השניה בנושא הקשר הסיבתי. בכך שונה המקרה שבפנינו מהמקרה עליו הצביע ב"כ המבקש, שנדון ברע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח 1996 בע"מ (ניתן ביום 19.9.06). שם, הועדה שדנה בהחמרת מצבו של הנפגע, שבה ואשררה את הקביעה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות.

בנסיבות אלו, החלטת בית משפט קמא תואמת את ההלכה הפסוקה בסוגיה ואיני רואה מקום למתן רשות ערעור.     

7.         לאור האמור לעיל ומכוח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה ללא צורך בתשובת המשיב.

מאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות, הפקדון שהופקד, אם הופקד, יוחזר למבקש.

ניתנה היום כ' בשבט, תשס"ח (27 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: