החלטה בתיק ברע 2209/07

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת תמר נאות-פרי) מיום 23.9.2007, בה נדחתה בקשת המבקש להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

1.         המבקש נפגע בשלוש תאונות בשנים 2001-2002. התאונה הראשונה היתה תאונת עבודה בגינה קבע המל"ל למבקש נכות צמיתה בשיעור של 10% ביום 20.8.2002. התאונה השניה היתה תאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה אולם לא הוגשה בגינה בקשה לקביעת נכות והתאונה השלישית היתה תאונת דרכים ותאונת עבודה, והמל"ל העמיד נכותו הצמיתה של המבקש בגין תאונה זו על 0% בהחלטתו מיום 27.3.2005 (ערר המבקש על החלטה זו נדחה ביום 4.1.2006).

עד לקביעת הנכות הצמיתה בגין התאונה השלישית, נבדק המבקש מספר פעמים בוועדות רפואיות של המל"ל בהן נקבעה לו נכות זמנית ששיעורה נע בין 20%-100% בתקופות שונות. ביום 2.11.2004 נקבעה למבקש נכות זמנית בשיעור 40% לתקופה 1.11.2004-28.2.2005, ולאחריה כאמור נקבעה למבקש נכות צמיתה בשיעור של 0%.

2.         המבקש הגיש תביעה לבית משפט קמא לפי חוק הפיצויים בגין התאונה השלישית, ועתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בקשר לתאונה זו, בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים.

בקשת המבקש נסמכה על שלושה טעמים: הראשון, כי נקבעו לו אחוזי נכות כללית גבוהים על ידי הועדה הרפואית לנכות כללית של המל"ל (30% נכות פסיכיאטרית ו-30%  נכות אורטופדית) ונכויות אלו נגרמו עקב התאונה השלישית. השני, כי קיים פער גדול ובלתי מוסבר בין הנכות הזמנית שנקבעה לו במל"ל בגין התאונה השלישית (40%) לבין הנכות הצמיתה (0%). השלישי, כי באמצעות מומחה רפואי ניתן יהיה לקבוע מה ההשפעה של כל אחת מהתאונות על מצבו של המבקש ולחלק את הנזק בין המזיקים-הנתבעים.

3.         המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי אין בפני בית משפט קמא נימוק המצדיק הבאת ראיות לסתור. לטענתם, ההליך בפני הועדה הרפואית של המל"ל היה תקין, בפני הועדה עמד כל החומר הרפואי של המבקש, והנכות הכללית שנקבעה למבקש על ידי המל"ל אינה נכות על פי דין, המחייבת את בית המשפט או מצדיקה הבאת ראיות לסתור. עוד נטען, כי הנכות הכללית של המבקש נגרמה מניתוח שעבר לאחר התאונה השלישית, מה שמסביר את הפער בין קביעות הועדות השונות.

4.         בית משפט קמא דחה את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי קביעת הועדה הרפואית לנכות כללית של המל"ל אינה קביעה על פי דין (שכן במסגרתה לא מתבררת שאלת הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה), ואין בה להצדיק הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, ובכל מקרה לא נתקיימו נסיבות מיוחדות בהן פערים בין קביעות הועדות מצדיקים הבאת ראיות לסתור.

כן נקבע, כי הועדה הרפואית לנפגעי עבודה קבעה שהמבקש סבל מכאבי גב עוד לפני התאונה השלישית, הועדה עיינה בתיק הנכות הכללית, והתייחסה לפער בין מצבו הנפשי של המבקש לבין התאונה. בנסיבות אלו, לא הוכח קשר סיבתי בין נזקי המבקש לבין התאונה.

בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבים כי הנכות הזמנית שנקבעה למבקש היתה קשורה לניתוח שעבר בגבו, והביע מורת רוחו מכך שהמבקש הסתיר עובדה זו (הניתוח שעבר) מבית המשפט.

5.         על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני.

            בבקשה חזר המבקש על טענותיו בפני הערכאה הדיונית, כמפורט לעיל. כן טען המבקש, כי מתקיימות הנסיבות המיוחדות בהן הפערים בין קביעות הועדות השונות של אותו מוסד, מצדיקים הבאת ראיות לסתור. לטענת המבקש, בין מועד קביעת הועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת הועדה לנכות כללית, לא ארע דבר שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות.

            המשיבים חזרו על התנגדותם לבקשה. לטענתם, בפני הועדה הרפואית של המל"ל וועדת הערר, שדנו בפגיעת המבקש עקב התאונה השלישית, עמד מלוא תיקו הרפואי של המבקש לרבות תיק הנכות הכללית וממצאי CT, ואלו הצביעו על פגיעה בגב עובר לתאונה השלישית. בנסיבות אלו, המבקש לא הציג כל טעם או מסמך המצדיקים היענות לבקשה להבאת ראיות לסתור. באשר לפער בין קביעות הועדות נטען, כי מדובר בפער קטן אשר קיים לו הסבר המניח את הדעת - הניתוחים שעבר המבקש אינם רלוונטיים לפגיעה בגין התאונה השלישית. המשיבים הפנו למסמכים המעידים כי בין מועד קביעת הוועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת ועדת הנכות הכללית, עבר המבקש שני ניתוחים ויש בכך  להסביר את הפער בין הנכויות שנקבעו. קיצורו של דבר, שהניתוחים ומצבו של המבקש בעקבותיהם, אינם קשורים לתאונה השלישית.

            עוד טענו המשיבים, כי גם הפער בין שיעור הנכות הזמנית לשיעור הנכות הצמיתה, מקורו בניתוחים שעבר המבקש ביום 1.1.2004 ובחודש 7/2004, והנכויות הזמניות נקבעו בתקופת ההחלמה מהניתוח ולכן היו גבוהות. בנסיבות אלו, הפער בין הנכויות מוצדק ואף טבעי והגיוני.

6.         הפסיקה בנושא הבאת ראיות לסתור אינה ליברלית, ונקבע לא פעם, כי הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד לט(4) 505 (1985); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ פ"ד מה(4) 230 (1991).

            פער לא מוסבר בין קביעות שונות של וועדות המל"ל (לעומת קביעת מומחה אחר), עשוי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב', כיוון שמדובר בשתי ועדות שונות של אותו מוסד - רע"א 232/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' לישי תק-על 2003(1), 1422 (2003); רע"א 4195/02 סהר נ' ליפשיץ פ"ד נו(5), 774, 777-778 (2002). זאת, על אף שהשיקולים שמביאה בחשבון ועדת הנכות הכללית שונים מאלה של הועדה הרפואית הבוחנת פגיעות בעבודה - רע"א 8684/02 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' מרזוק (ניתן ביום 5.12.2002).

7.         אלא שבענייננו, לא מצאתי נימוק המצדיק התערבות בקביעתו של בית משפט קמא, כי הפער בין קביעות הועדות מוסבר וכי לא מתקיימים השיקולים המיוחדים להבאת ראיות לסתור.

התאונה השלישית התרחשה ביום 6.10.2002. ביום 27.3.2005 העמידה הועדה לנפגעי תאונות עבודה במל"ל את נכותו הצמיתה של המבקש על 0% וערר שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה ביום 4.1.2006. קביעת הועדה לנכות כללית ניתנה ביום 15.6.2005 (וביום 16.5.2006 הוחלט להעלות את שיעור הנכות הנפשית ל - 30%), כך שבפני ועדת הערר עמד תיקו הרפואי של המבקש לרבות החלטות הועדה לנכות כללית ואחוזי הנכות הכללית שנקבעו למבקש, והיא שללה במפורש את הקשר הסיבתי בין נכותו הנפשית והאורטופדית לתאונה: " הועדה מציינת כי ממצאי בדיקתה של הועדה היו שונים מאלו שנמצאו ע"י הרופא הבודק בועדה לנכות כללית הן בתחום האורטופדי והן בתחום הפסיכיאטרי...".

האסמכתאות עליהן מתבסס המבקש מתייחסות למצבים בהם הכירה ועדת הנכות הכללית של המל"ל בקשר בין הנכות לבין התאונה. בהיעדר קשר כזה ובענייננו - במקרה של שלילת קשר כזה במפורש על ידי ועדת העררים, אין לראות בפער בין הקביעות של שתי הועדות כמצדיק הבאת ראיות לסתור. ואילו הפער בין הנכות הזמנית לנכות הקבועה, נובע מכך שהנכות הזמנית נקבעה בעת תקופת ההחלמה של המבקש מניתוחים שעבר, לגביהם ישנה קביעה מפורשת של הועדה הרפואית לעררים מיום 2.3.2005, כי הניתוחים אינם נובעים מהתאונה השלישית אלא ממחלת הגב ממנה סבל המבקש עוד קודם לתאונה. הסבר הגיוני זה שולל את הצורך בהפעלת סעיף 6ב'. ראה לדוגמא רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ (ניתן ביום 19.9.2006).

8.         לאור האמור לעיל ומכוח סמכותי לפי תקנה 407(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדחות את הבקשה.