החלטה בתיק ברע 2186/06

1.         בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב                           שניתן ביום 11/7/06 בת.ק. 10222/04 ע"י כב' השופטת הדסה נאור. בימ"ש קמא קיבל את התביעה באופן חלקי וחייב את המבקשים לשלם למשיב סך של 4,030 ש"ח כולל הוצאות משפט.

2.         המשיב, הוא התובע, הגיש תביעה נגד המבקשים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לטענתו למבנה בבעלותו לטענתו כתוצאה מזריקת חפצים ממבנה צמוד המצוי בבעלות המבקשים. בכתב התביעה טען המשיב כי מהמבנה של המבקשים נזרקו חפצים שונים, חלקם כבדי משקל, אשר גרמו לגג המבנה שלו ולציוד שהיה במבנה, נזקים. לטענתו, הוא מנהל במבנה מפעל ועקב הנזקים נאלץ להשבית את המפעל ממלאכה עד שיתוקנו הנזקים. המשיב טען עוד כי המבקשים, בהיותם בעלי המבנה, אחראים לנזקים שנגרמו.

המבקשים מצידם טענו כי אין הם אחראים לנזק שנגרם, שכן מיקום הנזק אינו מתיישב עם מיקום המבנים. עוד לטענתו, לא הוכיח המשיב כי המבקשים זרקו דבר כלשהו מהמבנה שבבעלותם.

3.         ביום  16/6/05 התקיים דיון בבימ"ש קמא במהלכו הודיעו הצדדים על הסכמתם על פיה: "מומחה מטעם בית המשפט יגיע למקום ויקבע אם הנזקים שבמבנה מקורם בזריקת חפצים או אבנים או כל דבר אחר מהבניין של הנתבע.".

לאחר שקיבל את חוות דעת המומחה שמינה בהסכמת הצדדים, קבע בימ"ש קמא כדלקמן:

"המומחה הגיש את חוות דעתו ולפיה על פי הממצאים בשטח 'ניכר כי אכן נגרם נזק מיכני מזריקה/נפילה של חפצים ולא עקב בלאי באזור גג הרעפים, למרות שמדובר בגג ישן, שללא ספק זקוק לשיפוץ יסודי'. המומחה הגיע  למסקנה כי עלות התיקון, כולל פינוי הפסולת והתאמה מחדש של רעפים תואמים, הינה בסך 2,500 ש"ח. עוד הגיע המומחה למסקנה כי הכי סביר שהפסולת שנזרקה וגרמה לנזקים נזרקה מהגג הצמוד, השייך לנתבעים. אמנם אין עדי ראיה לזריקת החפצים מגג הבנין של הנתבעים לעבר גג הבנין של התובע, ואולם הנסיבות, כמפורט בחוות הדעת מצביעות על סבירות גבוהה שהנזק נגרם, כאמור, מזריקת חפצים כבדים על גג הרעפים של התובע מגג הבנין של הנתבעים ..."

4.         בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי שגה בימ"ש קמא עת חייב אותם בנזקים שנגרמו בשל היותם בעלי המבנה הסמוך למבנה המשיב, מבלי שהוכיח המשיב כי הם האחראים לנזק. לטענתם, שגה בימ"ש קמא עת מינה מומחה לצורך בדיקת שאלה שבעובדה - האם הושלכו חפצים מהמבנה. לטענתם, תשובה לשאלה זו ניתן לקבל רק באמצעות שמיעת עדויות וראיות. המבקשים טוענים עוד כי אין בממצאי המומחה בכדי להוות ראיה נסיבתית לחובתם. לטענתם, לא  היתה משיב כל עילת תביעה נגדם שכן לא הוכחה אחריותם לנזקים שנגרמו.

בתגובתו טוען המשיב כי המבקשים הסכימו למינוי מומחה שיכריע במחלוקת ואינם יכולים "להתנער" מהסכמה זו כאשר תוצאות חוות הדעת אינן נושאות חן בעיניהם. עוד לדבריו, אין מקום לטענות כנגד ממצאים שבעובדה אותם מצא בימ"ש קמא.

5.         לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא ובבקשת רשות הערעור, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

ראשית יאמר, כי בימ"ש קמא מינה על דעת שני הצדדים ובהסכמתם המפורשת מומחה שיכריע בשאלה מהו מקור הנזקים שנגרמו למבנה המשיב. המבקשים הסכימו לכך ולכן אין מקום לטענתם כי מינוי מומחה לצורך מתן חוות הדעת היה שגוי, טענה שנטענה בדיעבד, והועלתה לראשונה רק לאחר שנתקבלה חוות הדעת.

שנית, על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור.

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665:

"אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות".

כן ראה ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903:

"התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם".

(ראה גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582).

6.         במקרה זה, בימ"ש קמא נתן את פסק הדין לאחר ששמע את גירסאות שני הצדדים. כיוון שמדובר היה במחלוקת עובדתית שכרוכה במקצועיות - מינה בהסכמת הצדדים מומחה שיכריע בשאלה שבמחלוקת. בימ"ש מצא על סמך חוות דעת המומחה והנסיבות שתוארו בה, כי קיימת סבירות גבוהה כי גרסתו של המשיב היא הגרסה הנכונה. בימ"ש קמא ציין באופן ברור ומנומק כיצד קבע מהו גובה הנזק בגינו חייבים המבקשים לפצות את המשיב. 

הנה כי כן, מבוסס פסק דינו של בימ"ש קמא על ממצאים עובדתיים שמצא ועל חוות דעת המומחה שהוגשה בהסכמה. בנסיבות אלה, איני סבורה כי יש מקום להתערב בפסק הדין.

לאור כל האמור לעיל, אין מקום לאפשר ערעור על פסק הדין של בימ"ש קמא.