החלטה בתיק ברע 2180/06

1.         בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב שניתן ביום 6/7/06 בת.ק. 11958/05 ע"י כב' השופטת יעל אילני. בימ"ש קמא קיבל את התביעה וחייב את המבקשים לשלם למשיבה סך של 1,450 ש"ח בצירוף הוצאות משפט.

2.         המשיבה, היא התובעת, הגישה תביעה נגד המבקשים לתשלום סך של 1,899 ש"ח בגין נזק שנגרם למכוניתה בעת שנהג בה בנה. לטענת המשיבה נגרם הנזק ע"י מבקש 2 שהינו נהג אוטובוס אצל המבקשת 1 - "דן" חברה לתחבורה ציבורית בע"מ. בכתב התביעה טענה המשיבה כי מבקש 2 סטה מנתיב הנסיעה, ופגע במכוניתה בצדה השמאלי האחורי. לטענתה, היא פנתה למבקשת 1 בדרישה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, אולם זו סירבה לפצותה.

מנגד, טענו המבקשים כי מכוניתה של המשיבה היא זו שסטתה מן הנתיב וגרמה לתאונה.

3.         בימ"ש קמא לאחר ששמע את הצדדים, קבע כדלקמן:

"לאחר ששמעתי את עדויות מר זיו והנתבע (1), החלטתי לקבל את התביעה. גרסתו של התובע, לפיה סטה הנתבע (1), כשנהג אוטובוס של הנתבעת (2), לנתיב נסיעתו, מתיישבת יותר עם מיקום הפגיעה ברכבו ועם אופי הנזקים, כפי שנראים הם בתמונות שהגיש ("ת/2"). אילו היה התובע סוטה שמאלה, לנתיב נסיעתו של הנתבע (1), כי אז היתה הפגיעה ברכבו בחלק הקדמי של הרכב, ולא בחלקו האחורי..."

4.         בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי התאונה התרחשה בשל סטיית מכונית המשיבה לשמאל ובשל התקרבות מכוניתה לאוטובוס. לטענתם, האוטובוס נסע בזהירות בכביש פנוי. עוד טוענים המבקשים כי בדיקת השמאי נעשתה רק כחודש וחצי לאחר קרות התאונה, ובכך יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזקי המשיבה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי היה על בימ"ש קמא להעדיף את גרסתם על פני גירסת המשיבה שכן המשיבה לא הצליחה להוכיח התביעה.

בתגובתה טוענת המשיבה כי המבקשים הגישו את הבקשה באיחור. לטענתה, אין יסוד לטענות המבקשים ואין לקבל את הבקשה. עוד לטענתה, חלוף הזמן עד שפנתה לשמאי הנו תוצאה של פנייתה למבקשת 1 והזמן שחלף עד שקיבלה תשובה שלילית.

5.         לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור.

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665:

"אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות".

כן ראה ע"א 6581/98זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903:

"התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם".

(ראה גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582).

6.         לא מצאתי כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור ואני דוחה את טענת המשיבה בעניין זה.

לגופו של עניין, בימ"ש קמא נתן את פסק הדין לאחר ששמע את גירסאות שני הצדדים, ולאחר שהתרשם מן הראיות שהציגו בפניו. בימ"ש קמא קבע על בסיס הראיות כי הוא מעדיף את גירסת המשיבה ונימק החלטה זו כדבעי.

בנסיבות אלה בהן מבוסס פסק דינו של בימ"ש קמא על ממצאים עובדתיים ועל התרשמותו ממהימנותם של העדים שהעידו לפניו, איני סבורה כי קיימת הצדקה להתערב ולאפשר ערעור על פסק הדין.

הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח + מע"מ.