החלטה בתיק ברע 2079/07

א.        בקשת רשות ערעור על החלטות ראש ההוצל"פ (כב' הרשם דן סעדון) מיום 10.7.07 בתיק הוצל"פ 5-05-07150-34, לפיהן נדחו בקשות המבקשים לעיכוב הליכי הפינוי.

ב.         העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלקמן :

המשיב הגיש תביעה לסילוק יד של המבקשים מקרקע הנמצאת באזור התעשייה אזור, הידועה כחלקה 77 בגוש 6010. לטענת המשיב, תפסו המבקשים חזקה בקרקע, ללא כל זכות ורשות ותוך הסגת גבול בנכסי הבעלים.

כב' השופט צ' דותן בפסק דינו מיום 2.3.00 (להלן: " פסק הדין"), קבע כי בשנת 1958 החזיקו המבקשים בבית שהושכר להם בשכירות מוגנת ואט אט הרחיבו את השטח בו החזיקו ועשו בו שימוש. לפיכך, בחן כב' השופט דותן את מעמד המבקשים בכל חלק וחלק משטח המחלוקת בנפרד.

בפסק הדין נקבע כי בגין בית המגורים, אין ליתן צו פינוי, מאחר שהמבקשת 2 היא דיירת מוגנת והמבקש 1 מתגורר עמה בהיותו בעלה. אולם באשר לחצר, המבנה הצמוד לבית המגורים והמוסך, ניתן צו פינוי כמבוקש. לסיכום הדברים קבע כב' השופט דותן, כך:

" 23.א. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה, ומורה לנתבעים לסלק ידם מחלק החלקה המתוחם באדם במפה המצבית המצורפת לתביעה, ולהחזירה לתובע כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, לרבות המבנים והגדר. ב. צו סילוק היד כאמור לעיל אינו חל ואינו מתייחס למבנה המגורים בן שני החדרים אשר הושכר לנתבעת 3 לפי חוזה השכירות משנת 1958. ג. ניתנה לנתבעים ארכה של ארבעה חודשים מהיום לביצוע הפינוי."

לביצועו של פסק דין זה נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד המבקשים.

המערערים ערערו על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי (ע"א 1766/00). בערעור, טען המשיב כי בשנת 2001 פונו המבקשים מדירת המגורים והיא נהרסה ע"י מע"צ על פי צו שיפוטי. הערעור נדחה והמבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון שאף היא נדחתה (רע"א 9057/05). גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לביהמ"ש העליון מטעם בני המבקשים נדחתה (רע"א 2397/06).

ביום 10.5.07 הוצא כנגד המבקשים צו פינוי, וכך נקבע בו: " אזור התעשייה אזור גוש 6010 חלקה 77 בהתאם לפסק הדין האמור, עפ"י המפה המצ"ב"

ביום 4.7.07 הגישו המבקשים בקשה לראש ההוצל"פ בה עתרו לעיכוב הפינוי בטענה כי המפה האמורה לא צורפה וצו הפינוי אינו חוקי משאינו קובע גבולות או תיאור מספיק לזיהוי המקרקעין. לפיכך, טענו המבקשים, אין אפשרות להבדיל בין חלק המקרקעין בו אוחזים המבקשים כדין בהתאם לפסה"ד והרשאת בעלים, לבין החלק המוחזק על ידם, בהתאם לפסה"ד, שלא כדין.

בד בבד, הגישו המבקשים בקשה נוספת לעיכוב הפינוי בטענה כי ניתנה להם התחייבות ע"י מנכ"ל המשיב, לפיה ימנע מלהתנגד לעיכוב הליכי הפינוי.

            ביום 10.7.07 דחה ראש ההוצל"פ את שתי הבקשות, בקובעו:

            "אני דוחה את בקשת החייבים לעיכוב הליכי פינוי מנימוקי ב"כ הזוכה"

החלטה זו היא נשוא בקשת רשות הערעור שבפני.

ג.         המבקשים טוענים, כי ראוי היה לעכב את הפינוי מהטעם שצו הפינוי אינו חוקי.

המבקשים טוענים כי שטחי המקרקעין בו הם מחזיקים מתחלקים לשלושה: החלק בדירת המגורים בו החזיקו כדין מכוח דיירות מוגנת, החלק אשר נקבע בפסק הדין כי עליהם לפנות, והחלק בקרקע בו הם מחזיקים מכוח הסכם שנכרת עוד בשנת 1990 עם בעלי זכות החכירה לדורות, (להלן: " החוכרים"). הסכמי החכירה הפקיעו מהמשיבה, כך לטענת המבקשים, את הזכות לפנות את המבקשים מהמקרקעין שהמבקשים מחזיקים בהם, בהסכמת בעלי זכות החכירה. לטענתם, קיימת מחלוקת, האם פסק הדין חל על הקרקע שהמשיב החכיר.

לגישת המבקשים, בניגוד לתקנה 199(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, פסה"ד וצו הפינוי אינם מבחינים בין החלקים שלא נמדדו, והמפה האמורה לא צורפה. לפיכך, הצו בלתי אכיף ואינו ניתן לביצוע.

            בנוסף, טוענים המבקשים, כי ניתנה להם הבטחה מנהלית ממנכ"ל המשיב, לפיה באם תוגש בקשה ע"י המבקשים לעיכוב ביצוע, המשיב לא יתנגד לה. הבטחה זו ניתנה לאור הסכמת מנהלת פארק איילון, שהשטח נשוא הפינוי מיועד להיות בחזקתה ובפיקוחה, כי המבקשים יישארו בשטח עד הקמת הפארק.

            המבקשים בתשובתם לתגובת המשיב, ציינו כי ידוע להם כי בירור הטענות האמורות לגופן אינו בסמכות ראש ההוצל"פ. אולם, לדידם, טעה ראש ההוצל"פ כשדחה את בקשתם ללא נימוק, והיה עליו להורות על עיכוב הליכי הפינוי עד בירור הטענות בפני הערכאה המתאימה, בהתאם לסמכותו עפ"י סעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967.