החלטה בתיק ברע 2053/06

בקשת רשות לערער ובקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין.

עיריית פתח-תקווה, המבקשת, התקשרה בשנת 1995 עם מורישם של המשיבים בהסכם שכירות ביחס למבנה, אשר נועד לשמש בית ספר.

חוזה השכירות חודש מידי שנה עד שנת 2004. בתאריך 31.12.04 הגיע ההסכם לסיומו ולא חודש.

למרות האמור לעיל, לא פונה המושכר והמשיבים הגישו נגד העירייה תביעה, בסדר דין מקוצר, לסילוק יד ולתשלום הפיצויים המוסכמים.

בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי המבקשת נטען, כי מטרת השכירות הייתה ניהול בית ספר לבנים על ידי עמותת "צמח צדק" וכי במהלך החודשים שקדמו לסיומו של הסכם השכירות האחרון, שבה העירייה ופנתה לעמותה והבהירה לה כי אין עוד באפשרותה להמשיך ולשכור את המקרקעין בעבורה, מאחר שהדבר מנוגד להוראת מנכ"ל משרד הפנים לפיה אין להשכיר עוד מבנים עבור גופים חיצוניים לעירייה.

למרות פניות העירייה סירבה העמותה לפנות את המושכר.

עוד נטען כי אין בהסכמים שנכרתו בין הצדדים תנית פיצוי מוסכם.

במהלך בירור התביעה הגעיו הצדדים להסכמה על פינוי המושכר והדיון התמקד בגובה הפיצוי בשל הפרת חוזה.

בטרם ניתנה החלטה בבקשה לרשות להגן, הוגשה לבית המשפט בקשה מוסכמת למתן פסק דין, בהמשך להסכם פשרה בין הצדדים.

הצדדים הסכימו כי המבנה לא יפונה עד תאריך 31.12.06, למרות פסק הדין לפינויו, ובתמורה הסכימה העירייה לשלם שכר דירה של 3,000 דולר (כקבוע בהסכם משנת 2004).

כן הודתה העירייה בחובתה לשלם את דמי השכירות עבור חודשים ינואר 2005 עד ינואר 2006.

בתאריך 09.01.06 נתן בית המשפט להסכם תוקף של פסק דין.

בתאריך 04.0406 הגישה העירייה המרצת פתיחה בה עתרה לביטולו של פסק הדין, מאחר שלטענתה נחתם על ידי ראש העיר ללא סמכות כדין.

כראיה לחוסר סבירות ההסכם הפנתה המבקשת לסכום שהסכימה העירייה לשלם, העולה על סכום התביעה.

בד בבד עם הגשת הבקשה לביטולו של פסק הדין התבקש בית המשפט להורות על עיכוב ביצועו.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה ומכאן הבקשה שבפני.

לאחר שבחנתי את הבקשה ונספחיה החלטתי לדחותה מבלי לקבל את תגובת הצד שכנגד.

הכלל הוא, כי אין מעכבים ביצועו של פסק דין כספי, אלא בנסיבות חריגות והגשת ערעור אינה אחת מהן. ויפים דברים אלה מקל וחומר כאשר פסק הדין, שאת עיכובו מבקשים, ניתן בהמשך להסכם פשרה שנכרת בין הצדדים.

טענת המבקשת לפיה לא תוכל להיפרע מן המשיבים, אם תתקבל תביעתה לביטולו של פסק הדין, הינה טענה תמוהה בלשון המעטה. העובדה שמדובר במספר יורשים של נכס מקרקעין אינה הופכת את הגבייה לקשה יותר, בעיקר כאשר המשיבים הינם בעליו של אותו נכס.