החלטה בתיק ברע 195/06

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופט י. וגנר) מיום 1.1.06 בת"א 7991/05.

2.         המשיב מס' 1 היה בעלים של חברת מחצבות הארץ בע"מ (להלן "החברה") שהתפרקה לפי צו של בימ"ש המחוזי בחיפה. המבקשת מונתה כונסת נכסים לחברה וביום 10.3.96 חתמה, בתוקף תפקידה ככונסת, על הסכם למכירת נכסי החברה. ההסכם אושר על ידי ביהמ"ש המחוזי.

3.         לטענת המשיב ביום 24.3.98 הודיעה המבקשת לבית המשפט כי הקונה הפרה את הסכם המכר ולא שילמה תמורת נכסי החברה, אך ביחסים בין המשיב מס' 2 (הבנק) והחברה - יזכה הבנק את חשבון החברה במלוא התמורה.

4.         בתביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת והמשיב מס' 2 הוא טען כי סבר שהמבקשת פעלה בהתאם להצהרתה ולא העבירה את הכספים לחשבון החברה ובכך ביצעה עוולות תרמית ורשלנות כלפיו וגרמה לו נזקים.

5.         המבקשת טענה כי לא התחייבה לזכות את חשבון החברה בסכום המכר, אלא רק למחוק את חובות החברה לבנק.

6.         המבקשת הגישה בקשה לדחות את התביעה מפאת התיישנות והעדר יריבות בינה לבין המשיב מס' 1. באשר להתיישנות היא טענה כי המועד בו נולדה עילת התביעה של המשיב הוא המועד בו הוא טוען כי ניתנה התחייבותה להעביר כספים לחשבון החברה - 24.3.98, כאשר התביעה הוגשה למעלה מ- 7 שנים ממועד זה - ביום 16.6.05. באשר ליריבות היא טענה כי לאור עקרון האישיות המשפטית הנפרדת אין לבעל מניות בחברה עילת תביעה בגין נזקים שנגרמו לחברה.

7.         המשיב טען כי בשים לב לעובדה שהחברה היתה בכינוס נכסים, הוא לא ידע האם הכסף הופקד בחשבונה ולפיכך יש להאריך את התקופה כקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. באשר ליריבות הוא טען כי המבקשת מימשה גם נכס אישי שלו, בהיותו ערב לחובות החברה וכי גם מתוקף היותו בעל מניות בחברה נגרמו לו נזקים ישירים עקב מעשי המבקשת.

8.         בהחלטה מיום 1.1.06 קיבל בימ"ש קמא את עמדת המשיב וקבע כי עילת התביעה לא נתגלתה לו במועד בו נגרם הנזק הנטען וכי יש להאריך את התקופה כאמור בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בימ"ש קמא גם דחה את טענת העדר היריבות בקובעו כי המשיב ספג נזקים לרכושו האישי ולא ניתן לטעון כי אינו יכול לתבוע נזקים אלה.

9.         החלטה זו הינה נשוא הבקשה שבפני, כאשר לטענת המבקשת טעה בימ"ש קמא בקובעו כי יש להחיל את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין  מבלי ששמע ראיות בסוגיה זו ומבלי שהוכח מה ידע המשיב , מה היה עליו לדעת ומתי וכן טעה בקביעתו כי התובע ספג נזקים לרכושו האישי.

10.        המשיב טען בתגובתו כי אין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.

11.        החלטתי ליתן למבקשת רשות ערעור ולדון בערעור על פי הרשות שניתנה.

12.        סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כי:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

13.        סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן "חוק ההתיישנות")  קובע כי:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

14.        מקום בו התובענה הינה בעילה על פי פקודת הנזיקין - יחולו במקביל ההסדרים הקבועים בפקודה ובחוק ההתיישנות  (ע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535). ממילא, לשם הכרעה בשאלה האם התובענה התיישנה לאור הוראות חוק ההתיישנות היה מקום לשמוע ראיות ולקבוע קביעות פוזיטיביות, בין היתר בשאלות מתי המשיב גילה לראשונה את העובדות היוצרות את עילת התביעה, באילו אמצעים נקט לבירור עובדות אלה וסבירות אותם אמצעים.

15.        בשאלת העדר היריבות איני סבורה כי קביעת בימ"ש קמא כי המשיב "ספג נזקים לרכושו האישי" חלוטה וכפי שציין בהחלטתו, יהיה על המשיב להוכיח טענתו זו בראיותיו. יחד עם זאת, צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי על פניו לא ניתן לקבוע כי אין סיכוי לתביעת המשיב וכי אין מקום לדחות תביעתו על הסף.

16.        לאור האמור - דין בקשת המבקשת לדחיית התביעה על הסף - להידחות. יחד עם זאת החלטת בימ"ש קמא כי תביעת המשיב לא התיישנה מבוטלת - והוא ישוב וידון בה לאחר שמיעת ראיות הצדדים בשאלה זו.

17.        לאור הקביעות לעיל - אין צו להוצאות.