החלטה בתיק ברע 1842/07

בקשת רשות ערעור על פסק דין חלקי של משפט השלום בחיפה (כב' השופטת תמר נאות-פרי) מיום 25.4.2007, בו נקבע כי המשיב, שנפגע בתאונת דרכים, לא היה במועד התאונה בבחינת "משתמש" ברכבו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים") והאחריות לתאונה הוטלה על המבקשים - נהג הרכב הפוגע ומבטחתו.

            העובדות הצריכות לעניין

1.         ביום 19.2.2005 נהג המשיב במונית ובה שלושה נוסעים. במהלך הנסיעה עצר המשיב את המונית בצד הדרך, חצה את הכביש והתרחק ממנו לכיוון מבנה, שם ביקש לעשות את צרכיו. בדרכו חזרה למונית, תוך שהוא חוצה את הכביש, הגיח רכב פולקסווגן מהכיוון הנגדי ופגע במשיב.

2.         המשיב, תושב הרשות הפלסטינית, היה מבוטח בחברת הביטוח "אלוטניה" שמקום עסקיה ברשות הפלסטינית, הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים נגד נהג הרכב הפוגע וחברת הביטוח שלו - היא המבקשת 2.

בית משפט קמא קבע בפסק דין חלקי כי לאור עובדות המקרה אין לראות את המשיב כ"משתמש" במונית בעת התאונה אלא כמי שנפגע מחוץ לכלי הרכב, ועל כן האחריות לתאונה מוטלת על נהג הרכב הפוגע ועל מבטחתו.

3.         בפסק הדין החלקי הסתמך בית משפט קמא על ההלכה שנקבעה בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' עיסא אלראהב פ"ד מה(2) 338 (1991) (להלן: " הלכת אלראהב"), שם נקבע המבחן הפרשני למונח "משתמש" בהגדרה שבחוק הפיצויים כלהלן: האם פעולת הנפגע במועד התאונה קשורה בטבורה לשימוש ברכב למטרה התעבורתית ומהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהשימוש המקורי.

בית משפט קמא השתית נימוקיו על חמישה אדנים: הראשון - כי העצירה של הרכב לא היתה קשורה לתקלה פיזית שלו. השני - העצירה לא היתה חיונית להמשך הנסיעה, שכן לא הוכח כי אלמלא העצירה לא היה ניתן להמשיך בנסיעה או שהיתה הופכת למסוכנת. השלישי - הסיכון התעבורתי בגינו נפגע המשיב נגע להיותו הולך רגל ולא להיותו נהג מונית, מדובר בסיכון של חציית כביש ברגל ולא של עצירת המונית בשולי הדרך. הרביעי - לא היה קשר פיזי בין המשיב לבין המונית במועד התאונה, המשיב לא נפגע תוך כדי עליה או ירידה מהרכב או כאשר הוא בתוך הרכב. והחמישי - שיקולי מדיניות משפטית, לפיהם לא ראוי להרחיב את המונח "משתמש" ברכב עד כדי שיכלול מי שנפגע בפעולות מהסוג בו עסקינן (ואז גם יוכר כנפגע מי שהלך לקנות דבר מה לצורך התרעננות או לדבר בטלפון הנייד וכד'), שכן אין זו כוונת המחוקק.

4.         על פסק הדין החלקי נסבה הבקשה שבפני. בד בבד עם הבקשה הגישו המבקשים "למען הזהירות" גם ערעור בזכות, אולם לטעמי הדרך הנכונה להשיג על פסק הדין החלקי מבחינת המבקשים, היא בקשה לרשות ערעור, באשר מדובר ב"החלטה אחרת" שאינה מסיימת את הדיון בעניינם.

5.         לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

לא נעלמה מעיני ההלכה לפיו מקום בו הוחלט על פיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק, לא תינתן רשות ערעור על החלטת הביניים של הערכאה הדיונית בשאלת החבות  - רע"א 8950/01 מלול נ' בגא תק-על 2002(1) 154 (2002); רע"א 6978/06 שירותי בריאות כללית נ' אביטן תק-על 2006(3) 5226 (2006). אף ספק אם החלטתי בבקשה זו, מחייבת

או חוסמת דרכם של הצדדים במסגרת הערעור על פסק הדין בכללותו - רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר פ"ד נח(1) 854 (2003); רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש (פורסם בנבו, 25.6.2007); גיא שני, "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב"גלגול שני") דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על "החלטה אחרת" עיוני משפט ל(1) 2006 71, בעמוד 103 ה"ש 132, ובעמודים 108-114. ברם, בנסיבות העניין מצאתי כי ראוי לברר לגופא את בקשת הרשות לערער, מתוך הנחה כי יהא בכך סוף פסוק להתדיינות בסוגיה זו, שמטבע הדברים, יש לה חשיבות להמשך ההתנהלות בבית משפט קמא.

6.         המבקשים טענו כי הקביעה לעניין היות הנפגע "משתמש" ברכב אינה קשורה לשאלה, האם עצירת הרכב נעשתה בשל תקלה. כן טענו המבקשים כי שגה בית משפט קמא משקבע כי העצירה לא הייתה חיונית להמשך הנסיעה, שאילולא היתה חיונית, לא היה המשיב עוצר את המונית.  החניה בשולי הכביש הסואן היא שיצרה את הסיכון התעבורתי שגרם לפגיעתו של המשיב ואלמלא עצר שם התאונה לא היתה מתרחשת.

7.         דין הערעור להידחות.

נצמיד נגד עיננו את הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

בהלכת אלראהב ולאחריה בע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן פ"ד נו(6) 821 (2002), התייחס בית המשפט העליון לפגיעה בתאונת דרכים כאשר הנפגע עמד מחוץ לרכב וקבע מה ייחשב לשימוש ברכב מנועי. בעניין סולימאן הנ"ל אמר בית המשפט את הדברים הבאים:

"האם עמידתו (של הנפגע - י.ע.) מחוץ לכלי הרב היתה חלק מתיקון דרך, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הפיצויים, או שמא עמידתו זו היתה מנותקת מן התיקון, ובכך מכל שימוש ברכב מנועי.

...

כל עוד המצאותו של הנהג מחוץ לרכבו קשורה בטבורה לשימוש בו תחשב הפגיעה בנוהג על ידי הרכב האחר, כתאונה אשר נגרמה עקב השימוש ברכבו של הנוהג - הנפגע".