החלטה בתיק ברע 1842/06

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי שהבקשה אינה מצריכה תשובה.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט צ' כספי) בת"א 21980/04 מיום 24.04.06, בה הורה שההליך ייקבע להשלמת ראיות בכפוף לכך שהמבקשים (הם הנתבעים בבית המשפט קמא) ישלמו הוצאות למשיב ולאוצר המדינה.

הרקע לבקשה שבפני הוא כדלקמן: המשיב, אדריכל במקצועו, הגיש תביעה נגד המבקשים לתשלום יתרת שכר טרחתו. בתאריך 12.01.05 התקיימה ישיבת קדם משפט. בית המשפט הורה, בין היתר, כי הצדדים יגישו ראיותיהם בתצהירים וכי מסמכים שיצורפו לתצהירים יסומנו ויהוו "חלק מהראיות שבתיק בית המשפט כמסמכים אשר הוגשו על ידי המצהיר בחקירה ראשית, בכפוף לזכות הצד שכנגד להתנגד להגשת מסמך כלשהו בטרם תחילת חקירתו הנגדית של המצהיר". בתאריך 23.05.05 התקיימה ישיבת הוכחות. בפתח הדיון הודיע ב"כ המשיב כי "אני מפנה לכך שבתצהיר של מר עמנואל עמיר ישנה הרחבת חזית ואתייחס לכך בסיכומים".

בתאריך 24.04.06 ניתנה החלטת בית המשפט קמא נגדה מופנית בקשת רשות הערעור שבפני. בהחלטה זו עומד בית המשפט קמא על חשיבותה של חשבונית מתאריך 19.01.99, אשר צורפה כנספח לתצהיר המבקש-הנתבע (להלן: "החשבונית הנוספת"). בהחלטתו קובע בית המשפט קמא שיש לברר את עניינה של החשבונית הנוספת "ובגינה אין החלטה זו מהווה פסק דין". בית המשפט קמא אמנם קיבל את טענת המשיב-התובע כי חשבונית זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן לא נזכרה בכתב ההגנה; עם זאת, סבר בית המשפט שעניין זה ראוי לבירור נוסף, וזאת לנוכח סכום החשבונית ו "על מנת שלא ייפול על הנתבע עול של תשלום כפול ולא יזכה התובע מן ההפקר". בהמשך לכך, הורה בית המשפט כי ייקבע מועד להשלמת ראיות בכפוף לכך שהמבקשים ישלמו הוצאות למשיב ולאוצר המדינה.  בקשת רשות הערעור שבפני מופנית כנגד חלק זה של ההחלטה, וכן כנגד קביעת בית המשפט קמא כי המבקשים הסכימו לתשלום "תוספת מיוחדת" בשיעור 10%.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט קמא משקיבל את טענת המשיב כי צירוף החשבונית היווה הרחבת חזית ההגנה. לשיטת המבקשים, מדובר בראיה שאין חובה לצרף לכתב הטענות, וזאת בהתאם לתקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). המבקשים טוענים כי ראיה זו מוכיחה, ולו לכאורה, ששלמו למשיב את סכום החשבונית, והם מדגישים שגם בית המשפט התייחס לכך שהמשיב לא נתן הסבר לראיה. המבקשים גם מלינים על כך שבהחלטתו התעלם בית המשפט קמא מהאמור בסעיף 13 לסיכומיהם והתייחס לסעיף 4 בלבד. המבקשים גורסים כי אפילו לא היה מחובת המשיב לחקור את המבקש אודות החשבונית, הרי שאין לזקוף לחובתם את העובדה שבחר שלא לברר זאת. לפיכך, סבורים המבקשים שלא היה מקום לחייבם בהוצאות כתנאי לקיום מועד להשלמת העדות, אלא ראוי היה לחייב בהוצאות דווקא את המשיב.

באשר לקביעת בית המשפט קמא כי הסכימו לתשלום "תוספת מיוחדת" בשיעור של 10% חוזרים המבקשים על טענתם כי "המשיב לא הראה שום מסמך המציין כי יש לשלם 'תוספת מיוחדת' בשיעור של 10%". המבקשים משערים שאפשר ותוספת זו מתבססת על סעיף בהתקשרות לפיו "שכ"ט אינו כולל: העתקות שמש, צילומי מסמכים, הגדלת תכניות, והכנת שרטוטי פלוטרים", אך לטענתם עניין זה טעון הוכחה. לפיכך, סבורים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא משקבע שטענתם "פתטית", ומשהעלה מיוזמתו טיעון לפיו לא כפרו בחשבונותיו של המשיב לאורך כארבע וחצי שנים בהם הוגשו. לשיטתם, "היתה איפה ואיפה לרעת המבקשים".   

דין הבקשה להידחות. ההלכה היא, כי ניהול המשפט וסדרי הדין הינם עניינים שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בהם, מלבד במקרים חריגים (רע"א 4775/04 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו, דינים עליון סט 100; רע"א 1315/07 פרופ' דב פלדברג ואח' נ' נחמיאס ואח', טרם פורסם). לא מצאתי כי המקרה שבפני הינו מקרה חריג המצריך את התערבותה של ערכאת הערעור.

חסד עשה בית המשפט קמא עם המבקשים משאפשר את השלמת הראיות בנוגע לחשבונית הנוספת. חזרתי ועיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, ושותפה אני למסקנת בית המשפט כי המבקשים ביצעו הרחבת חזית אסורה. בסעיף 13 לסיכומיהם בבית המשפט קמא ציינו המבקשים כי "נקיבה בסכום מסוים בכתב ההגנה, ששולם לתובע, כאשר בתצהיר הנתבע צוין סכום שונה, אינה מהווה הרחבת חזית". אינני שותפה להשקפה זו, ובמיוחד כך משהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא היתה כי "הנתבע 'משחק במספרים' על מנת להראות שהוא שילם לתובע את מלוא הכספים המגיעים לו אבל אין בכך דבר, למעט, אולי, ניסיון מכוון ולא חכם להטעות את בית המשפט". אם בחר המבקש לנהל את ההליך באופן תכסיסני, אין לו להלין אלא על עצמו. לפיכך, רק מובן מאליו מדוע חויבו המבקשים בתשלום הוצאות כתנאי לקיום המועד להשלמת העדות, ולא מצאתי יסוד להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא. 

כמו כן, אין יסוד להתערבות במסקנת בית המשפט קמא כי המבקשים הסכימו לתשלום "תוספת מיוחדת" בשיעור 10%. מדובר בממצא עובדתי שנקבע לאחר שבית המשפט התרשם כי המבקש "נזהר מאוד ממתן עדות שקרית בעניין זה אינו מבסס את טענותיו בנושא על הכחשה מפורשת". גם כאן ההלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, ובמיוחד כך שעה שמדובר בממצאים שנקבעו על יסוד התרשמותה מהעדים (ראו למשל, ע"א 2835,2849/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ, דינים עליון, כרך עג, 966). לא מצאתי כל הצדקה לסטות מהלכה זו. מעבר לדרוש אציין, כי טענת המבקשים לפיה עשה בית המשפט "איפה ואיפה" מוטב היה כי לא תיטען כלל. אילו סברו כי ישנה עילה לפסילת המותב, צריכים היו להתכבד ולהגיש בקשה מתאימה, ולא להעלות טענתם זו במסגרת בקשת רשות ערעור.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה- אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה בדואר רשום לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ד' בסיון, תשס"ז (21 במאי 2007) בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: