החלטה בתיק ברע 1724/06

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי כי הבקשה אינה מצריכה תשובה.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ר' ערקובי) מיום 23.03.06 בת"א 209277/02 (בש"א 175699/05), בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים לתיקון כתב התביעה.

הרקע לבקשה שבפני, כפי שתואר בהחלטת בית המשפט קמא, הוא כדלקמן:

"התובעים (הם המשיבים, ש.ד.) ואחרים הינם בני משפחת חללי מינכן, אשר נרצחו במהלך אולימפיאדת מינכן בשנת 1972. הנתבע מס' 1 (הוא המבקש 1, ש.ד.) נשכר לייצג את בני המשפחות בתביעות כנגד גופים שונים בגרמניה.

בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה ראשון בשנת 1977, וכן נחתם הסכם שני בשנת 1994, הנוגעים לשכר טרחתו של הנתבע מס' 1, בקשר עם ייצוגו את בני משפחות החללים.  

התובעים הגישו ביום 21.10.02 תביעה לתשלום סכומים המגיעים להם, לטענתם לאור קבלת פיצויים ממשלת גרמניה.

במהלך הדיונים שקדמו לבקשה זו, עתרו התובעים לחייב את הנתבע מס' 1 במסמכים שונים, וביהמ"ש נתן מספר החלטות בעניין וקבע כי הנתבע מס' 1 שימש כנאמן עבור התובעים.

לאחר שקבלת המסמכים לא הושלמה, וגם על כך קיימת מחלוקת, עתרו התובעים להורות על תיקון כתב התביעה. בין היתר לאור גילויו של הסכם שכר הטרחה משנת 1994, ולאור העדרם של המסמכים שנתבקשו על ידם".

בפתח החלטתו, הבהיר בית המשפט קמא כי לא מצא לנכון להידרש למכלול טענותיהם של הצדדים, אך בהמשך התייחס לטענת המבקשים לפיה אין להיעתר לבקשת המשיבים לתיקון כתב התביעה, שכן בכך תיפגע זכותם לטעון להתיישנות. בהקשר זה, יצר בית המשפט קמא הבחנה בין המבקש 1 למבקשות 2-3. ביחס למבקש 1 אפשר בית המשפט את תיקון התביעה כמבוקש, ונימק החלטתו בכך שתיקון התביעה בשלב זה נבע מאי שיתוף הפעולה של המבקש 1 בהמצאת המסמכים, כשם שנקבע בשלב מוקדם יותר של ההליך. ביחס למבקשות 2-3 אפשר בית המשפט את תיקון התביעה באופן חלקי בלבד. מובהר, כי בית המשפט קמא נתן דעתו לשלב הדיוני בו מצוי ההליך (לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית). ברם, בנסיבות המקרה התרשם בית המשפט כי יש לאפשר את התיקון בכדי שהמחלוקת תתברר במלואה, ועל כן נעתר לבקשת המשיבים תוך חיובם בהוצאות. מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפני. 

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט קמא משהתעלם ממרבית טענותיהם, שכן לו היה נכנס לעובי הקורה, היה נוכח כי מקרה זה נופל בגדר החריג להלכה לפיה ככלל יש להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה.

המבקשים סבורים כי שגה בית המשפט קמא עת סמך החלטתו על העובדה שהמבקש 1 לא גילה את מלוא המסמכים כדבעי, וזאת בהתאם להחלטה קודמת של בית המשפט קמא מיום 05.07.05, שכן "ההחלטה מיום 5.7.05 אינה עומדת בקנה אחד עם החלטת בית המשפט הנכבד שלערעור מיום 1.8.04 (בר"ע 1519/04) בה התקבל ערעור המבקש ונקבע כי הינו פטור מהמצאת כל מסמך נוסף". יתר על כן, המבקשים גורסים כי אין קשר בין גילויים או אי גילויים של המסמכים לבין תיקון כתב התביעה, שכן תיקון כתב התביעה מתבסס על הוספת סעד חדש לביטול תוקפו של ההסכם משנת 1994, שהעתק ממנו וכן מלוא המידע לגביו היה מצוי בידי המשיבים מזה מספר שנים.

טענה נוספת בפי המבקשים נוגעת לכך שבית המשפט קמא נעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה מבלי שזו נתמכה בתצהיר בעל-דין. לשיטתם, אף אם נוטים בתי המשפט להיעתר לבקשות ממין זה, הרי שנכון הדבר במקרים בו הקפידו בעלי-הדין על סדרי הדין ולא במקום בו לא צירפו תצהיר התומך בבקשתם. המבקשים גורסים כי החלטת בית המשפט קמא נסמכה על ההנחה לפיה מוצה הליך גילוי המסמכים והוגשו תצהירי עדות ראשית, אולם הנחה זו שגויה, שכן לא הוגשו תצהירי עדות ראשית. המבקשים מדגישים כי העדר התצהירים הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין, ואין להסתפק בתצהיר ב"כ המשיבים, הרצוף בעדויות מפי השמועה. המבקשים מוסיפים ומסבירים כי אין דרך לבדוק את טענות המשיבים בבקשתם לתיקון כתב התביעה בכל הנוגע לעילות עושק, כפיה, אילוץ וכיו"ב, מבלי שהמשיבה 1 תמסור תצהיר לתמיכה בעובדות וכן תתייצב לחקירה נגדית על תצהירה. זאת ועוד, המבקשים סבורים כי היה על המשיבים להסביר בתצהיר מדוע השתהו בהגשת בקשתם לתיקון כתב התביעה, שכן המידע הדרוש היה מצוי בידם מזה שנים, כאמור לעיל. בהמשך לכך טוענים המבקשים כי ההסבר היחיד לשיהוי הוא חוסר תום ליבם של המשיבים, שהמתינו עד שכספי הפיצוי יהיו בידיהם בטרם יגישו בקשתם.  

טענות נקודתיות שמעלים המבקשים כנגד החלטת בית המשפט קמא הינן כי טעה בכך שקבע כי עיקרה של התביעה לא השתנה, אלא רק סכום התביעה; כי טעה  בכך שלא קיבל את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש 1; וכי טעה בכך שהתעלם מטענותיהם בנוגע להסכם משנת 1994 ולפיהן משלא בוטל כדין אין לאפשר את ביטולו במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה, וכן, משאושר על-ידי המשיבים במסגרת הליכים קודמים הרי שהם מנועים מלטעון טענות כנגדו.

בטרם אדון בבקשה לגופו של עניין אציין כי המבקשים האריכו בטיעוניהם הן בפני בית המשפט קמא (40 עמודים) והן בבקשתם זו (17 עמודים). אכן, בית המשפט קמא לא התייחס לכל טענה וטענה בהחלטתו. יחד עם זאת, נוכח היקף היריעה אשר פרשו בפניו המבקשים, ונוכח מהותה של הבקשה (אשר בכל הכבוד הינה בקשה לתיקון כתב התביעה). לא מצאתי פגם בשיקול דעתו, וחזקה עליו כי הינו בקי בפרטי ההליך המתנהל בפניו. ברע"א 10257/04 פנחס וימר בע"מ נ' אפרים מאיר, דינים עליון עב 766, נקבע כי:

"בית המשפט השומע את עניינם של בעלי הדין אינו חייב להידרש לכלל הטענות המועלות על ידם ואף אם לא מצא לנכון לתת דעתו במפורש לחלקן, אין בכך כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור".

דברים אלו יפים אף לענייננו, אך על מנת להפיס את דעתם של המבקשים ולהסיר חשש מליבם שמא לא ניתנה דעתי לטענה זו או אחרת, לא חסכתי אף אני בתיאור טיעונם לעיל.  

לגופו של עניין מצאתי כי דין הבקשה להידחות. ההלכה היא, כי ניהול המשפט וסדרי הדין הינם עניינים שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בהם, מלבד במקרים חריגים (רע"א 4775/04 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו, דינים עליון סט 100). המקרה שבפני אינו מקרה חריג המצריך את התערבותה של ערכאת הערעור.

עיון בהחלטת כב' השופטת גרסטל (כתארה אז) מיום 01.08.04 מלמד כי טענתו של המבקש 1, לפיה החלטת בית המשפט קמא מיום 05.07.05 עומדת בסתירה להחלטה זו, אינה מדויקת. אמנם ערעורו של המבקש 1 נתקבל בסופו של יום, אולם יש ליתן את הדעת לנסיבות בכללותן, כמפורט בהחלטה זו:

"אמנם, אין חולק שנגגד המבקש ניתן צו לגילוי מסמכים כללי ולגילוי ספציפי עוד במרץ 2003 והמבקש לא הגיש בר"ע על החלטה זו, ומטעם זה היה עליו לקיימה, כלשונה, אולם, טוען המבקש כעת, שאין בידיו מסמכים נוספים; ושכל מסמך שהיה בידיו - הועבר על-ידיו (סע' 32 לבר"ע). משזו עמדתו - ומבלי להכנס לכל יתר טענות הצדדים, יתקבל הערעור וכנגד המצאת תצהיר המבקש 1 - שלפיו אין בידיו מסמכים נוספים - יופטר המבקש מהמצאת כל מסמך נוסף".