החלטה בתיק ברע 157/05

1.         בבית הדין האזורי בנצרת (כב' השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר רפאל פרל ומר דינא בולוס; ד"מ 1995/04 ו- ד"מ 1996/04) התבררו, בהליך של דיון מהיר, תביעות שהגישה המשיבה (להלן- העובדת) נגד המבקשת (להלן- המעסיקה) לתשלום פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, תמורת דמי הודעה מוקדמת ותשלומים נוספים המגיעים לה בגין עבודתה אצל המעסיקה. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת נסיבות הפיטורים והאם היו אלו פיטורים המצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בית הדין האזורי, לאחר ששמע את עדויות הצדדים ועיין בחומר הראיות שהובא בפניו קבע, כי המעסיקה לא הצליחה להרים את הנטל  המוטל עליה להוכיח כי העובדת גנבה או ביצעה עבירת משמעת חמורה ולכן חייב אותה לשלם לעובדת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בית הדין החליט שבנסיבות העניין יש מקום לחייב המעסיקה גם בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגובה מופחת של 10% לחודש. בית הדין האזורי דחה את שאר תביעות העובדת. 

2.         עתה מונחת בפני בקשה לרשות ערעור שהגישה המעסיקה. לטענת המעסיקה, לא היה מקום לחייבה בפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, אך היא מבקשת לערער במיוחד על החיוב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בלבד. לטענתה, טעה בית הדין האזורי בכך שחייב אותה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ללא נימוקים ובהתעלמות מפסיקת בית הדין. לחילופין, טוענת המעסיקה כי היה מקום להפחית את פיצויי ההלנה לגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד. לטענתה, בנסיבות בהם מדי שנה נתפסים מאות עובדים בגניבה, המעסיקה האמינה, בתום לב, כי העובדת אשר יצאה מהסניף עם שקית מצרכים שלא שילמה בגינם, התכוונה לגנוב אותם. לפיכך, טוענת המעסיקה, כי היתה מחלוקת של ממש בדבר זכאות העובדת לפיצויי פיטורים ולא היה מקום לחייבה בפיצויי הלנה כלל, אלא להסתפק בחיוב- לכל היותר- בגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

3.         לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, לרבות בפסק הדין שביסוד הבקשה ותגובת המשיב מיום 27.2.05, הגעתי למסקנה כי אין ליתן רשות ערעור בעניין שיעור פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

4.         החלטה בדבר קביעת שיעור פיצוי ההלנה נתונה לשיקול דעת הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בכך. במאמר מקיף בנושא פיצויי הלנה עומד חברי הנשיא סטיב אדלר, בין השאר, על הפרשנות הראויה בנושא הפחתה וביטול של פיצויי הלנה ועל המדיניות אשר אמורה להנחות את בית הדין בעניין. הנשיא אדלר גורס, בין היתר, כי בפרשנותו של חוק הגנת השכר, יש לקחת בחשבון את התנהגות הצדדים ואת תום ליבם. כמו כן מציין הנשיא כי יש להתחשב בתוצאה של פסיקת ההלנה שלעתים הינה בלתי סבירה כלפי המעביד ואת שאר נסיבות העניין. פרשנותו של חוק זה תעשה בהתאם לרוח חוקי היסוד. הנשיא מדגיש, כי בהתאם לגישה הפרשנית המקובלת לפרשנות חוקי יסוד יש ליתן לבית הדין שיקול דעת רחב להגיע לתוצאה מאוזנת בעניין הטלת פיצויי ההלנה. הנשיא אדלר מסכם, לאמור:

"בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצוינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד, יש מקום לעלות לדיון את הפירוש הרחב של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של המושגים "טעות כנה", "חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם של ממש" ו"נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליה".פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקת ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי המעוגן במציאות, בהקשר לתעשייתי וביחסי האנוש". (ס. אדלר, פיצויי הלנה: חוק ופסיקה, שנתון משפט העבודה ו' עמ' 5).

5.         לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים שבתיק, בהתחשב בתכליתם של פיצויי ההלנה, במדיניות הראויה ובתוצאה החמורה הנובעת מחיוב המבקשת בפיצויי ההלנה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק הדין של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי שקל את הנסיבות המקרה והחליט לחייב את המעסיקה לשלם לעובדת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור מופחת של 10% לחודש. בהקשר לזה קבע בית הדין כי: "... טענות הנתבעת לגבי המעשה המיוחס לתובעת: חוסר תשלום מוצרים בסך 40.73 ש"ח, בעת ביצוע קנייה בסך 223.49 ש"ח, ששולמה על תעודת זיכוי בסכום גבוה מכל הקנייה, מצדיקות להפחית פיצויי הלנה אך לא לבטלם". בית הדין לקח בחשבון את מהות החוב בו מדובר וזאת בנוסף לנסיבות האחרות. כן קבע בית הדין כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המשיבה גנבה או ביצעה עבירת משמעת חמורה, המצדיקה פיטורים ללא תשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. נחה דעתי כי בנסיבות העניין פסיקה זו מאוזנת וצודקת ואין הצדקה להביא את העניין בפני ערכאת הערעור, מקום שאין לכך זכות בחוק.

6.        הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסכום של 750 ש"ח, נכון להיום.

ניתנה היום י"ט  אדר א, תשס"ה (28 פברואר, 2005), בהעדר הצדדים.

                                                                                              ______________

                                                                                               שמואל צור, שופט