החלטה בתיק ברע 1091/06

1.         בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב                           שניתן ביום 9/1/06 בת.ק. 7120/05 ע"י כב' השופט י. קורן. בימ"ש קמא דחה את התביעה וחייב את המבקש לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח. המבקש טוען כי שגה בימ"ש שעה שדחה את תביעתו.

2.         המבקש, בני סלע, אסיר, הגיש תביעה נגד גורמים שונים שפעלו בתוקף תפקידם מטעם המדינה במסגרת הליכי המאסר של התובע. בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעים אחראים לאובדן תיקו האישי בו היו פריטים שונים שערכם הכולל כ- 985 ש"ח. בגין אובדן התיק תבע התובע פיצוי בסך 5,000 ש"ח.

3.         בכתב ההגנה טענו המשיבים כי התובע לא הוכיח תביעתו בבימ"ש לתביעות קטנות ולכן דין בקשתו להידחות. עוד טענו כי כל מטרת התביעה והבקשה שבפני היא לאפשר למבקש "טיול" אל מחוץ לכותלי הכלא. המשיבים טענו, כי נתבעים 2-4 הינם שוטרי ליווי ואין הם באים במגע כלל עם חפציהם של האסירים, לכן בצדק נדחתה התביעה נגדם.

4.         טרם הדיון בבימ"ש קמא נדחתה בקשתו לדחיית הדיון. בשל כך סירב התובע לנהל את הדיון וביקש למשוך את התביעה על מנת להגישה מחדש.  בימ"ש קמא לאחר ששמע את הצדדים, קבע כדלקמן:

"למרות החלטה קודמת בה דחיתי את בקשת התובע לדחות את מועד הדיון, מסרב התובע לנהל את הדיון ולהשיב לשאלות נציגי המדינה, והוא מבקש למשוך את תביעתו על מנת להגישה מחדש.

אינני סבור כי יש להיעתר לבקשת התובע.

החלטתי לדחות את התביעה, הן מחמת אופן התנהלותו של התובע, והן מחמת טענות ההגנה המקובלות עלי במלואן.

ראוי לציין כי בכל מקרה מדובר בתביעה אשר על פניה סכומה מופרז וללא כל יחס לנזק אשר נגרם לתובע לפי דבריו הוא.

התביעה נדחית."

5.         בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי פנה בבקשות שונות לבימ"ש קמא מבעוד מועד, ואלה לא נענו. לדבריו, לא אפשר לו מנהל בתי הסוהר להיערך כראוי לדיון. המבקש טוען עוד כי שגה בימ"ש קמא עת לא דחה את מועד הדיון שכן לא הוזמנו עדים, ובשל כך שאמו של המבקש התאשפזה באותו יום ולא יכלה להמציא לו את המסמכים הדרושים לניהול ההליך. לטענת המבקש, לא שמע אותו השופט בבימ"ש קמא כלל, ופסק מיד לטובת המדינה.                                      

6.         אף כי על פי החוק כאשר בימ"ש סבור שאין מקום להעתר לבקשה למתן רשות ערעור ניתן לעשות זאת מבלי להזמין את הצדדים - מצאתי לנכון במקרה זה, להזמין הצדדים וליתן למבקש את יומו בבית המשפט.

7.         גם בדיון שהתקיים בפני ביום 11/1/07 מצא המבקש לנכון לבקש דחיה נוספת על מנת להמציא מסמכים, וביקש לאפשר לו לרדת למכונית של אמו להביא מסמכים נוספים. ברור שבהיותו אסיר שמור לא היה כל מקום לאפשר למבקש לרדת למכונית להביא מסמכים, מה גם שאמו שהיתה באולם יכולה היתה להביא עמה את המסמכים שלטענתו היו במכוניתה. לפנים משורת הדין, אפשרתי למבקש להגיש לביהמ"ש תמצית השלמת טיעוניו ביחס לבקשת רשות הערעור.

8.         בהשלמת הדברים שהגיש המבקש טען, בין השאר, כי השופט גמל בלבו, מלכתחילה, לדחות את טענותיו ולקבל את טענות המדינה. המבקש מוסיף וטוען כי לא הכניס לחישוב סכום התביעה נזקים רבים שאירעו לו בגין האובדן, לפיכך גובה הנזק הוא סביר. עוד לטענתו, נגרם לו עוול בשל התנהגות המשיבים, ויש לפצותו בגין סבלו בהוצאות גבוהות. המבקש טוען כי משיב 4 פעל ברשלנות וסירב לרשום את ציוד המבקש בהתאם לנהלים, וכן כי המשיבים התרשלו כאשר אפשרו לכמה אסירים לשים את הציוד באותו תא.

9.         לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, ועיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא ובבקשת רשות הערעור -  אני סבורה כי דין הבקשה להידחות, ואין מקום לאפשר ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא.

10.       הלכה פסוקה היא כי על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור.

11.       במקרה זה ניתן פסק דינו של בימ"ש קמא לאחר שהמבקש סירב לנהל את הדיון ולהשיב לשאלות נציג המדינה, ולאחר שביקש למשוך את התביעה ולהגישה מחדש. בימ"ש קמא קבע באופן מפורש כי פסק הדין ניתן בשל התנהלות המבקש, אולם טרח והוסיף כי גם לגוף העניין מקובלות עליו טענות ההגנה והוא סבור כי יש לדחות את התביעה. בימ"ש קמא התייחס בפסק הדין גם לסכום התביעה שהיה בעיניו מופרז ולא פרופורציוני לנזק לו טען התובע.

12.       בצדק דחה בימ"ש קמא את התביעה בשל התנהלות של המבקש. אין כל מקום לנסיונו של המבקש למשוך את התיק ולהביאו בפני שופט אחר שיגלה אהדה רבה יותר לטענותיו. מחובתו של התובע להוכיח את תביעתו, והתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח התביעה. בעניין זה אין למבקש, שלא הואיל להמשיך בניהול הדיון, לבוא בטרוניה אלא כלפי עצמו. 

13.       למעלה מן הנדרש ייאמר כי גם לאחר ששמעתי את המבקש ועיינתי בטענות המפורטות אותן הגיש לאחר הדיון, לא מצאתי טעם להתערב בפסק הדין. רבות מטענותיו של המבקש אינן רלוונטיות כלל ואינני מוסמכת לדון בהן. הטענות הרלוונטיות על פיהן התרשלו המשיבים בשמירה על חפציו לא הוכחו, כמו גם גובה הנזקים. כך למשל, לא הוכיח המבקש את הטענה כי מחדלי המשיבים הם שגרמו לאובדן התיק, וכן לא הוכיח את הטענה החמורה על פיה למשיבים עניין אישי לגרום לו עוול, בין היתר באמצעות איבוד התיק.

בנסיבות אלה, איני סבורה כי קיימת הצדקה להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא.