החלטה בתיק ברע 1087/07

1.         זו בקשת רשות ערעור על שתי החלטותיו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט דני צרפתי) מיום 22.4.07 בבש"א 2410/07 (א. 2464/07), לפיהן, דחה בית משפט קמא את טענת חוסר הסמכות העניינית וציווה על המבקשים או מי מטעמם לפרק ולהסיר על חשבונם את השילוט ובסיסי המתכת המוצבים על גג המבנה הידוע כגוש 16519 חלקה 103 (להלן: "המבנה") וזאת עד ליום 27.4.07.

בהחלטתי מיום 14.5.07 קיבלתי את בקשת המבקשים והוריתי על עיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הבר"ע עד להכרעה בבר"ע.

2.         המבקשים 1 ו- 2 והמשיבים 5-1 הינם קרובי משפחה, אחים, גיסים ובני דודים. המבקשים 1 ו- 2 בעלים במשותף (47%) יחד עם המשיבים 4-1 (53%) בנכס המקרקעין בנצרת, שעליו קיים מבנה הידוע כ"ענבר אל שוקחה". אין מחלוקת, כי אין בין הצדדים הסכם שיתוף לעניין השימוש במבנה או בגג שלו.

3.         ביום 27.2.07 חתמו המבקשים 1 ו- 2 והמבקשת 4 על הסכם שכירות, לפיו, השכירו לה שטח של כ- 1.53 מ"ר משטח הגג של המבנה למשך שנה למען התקנת מתקן שילוט כפרסומת של משקה אנרגטי XLשל המבקשת 3 (להלן: "השלט"). מבקשת מס' 3 הינה החברה בעלת העניין בפרסום שפורסם בשלט. המשיבים הורידו את השלט; המבקשים חזרו והתקינו אותו וביום 19.3.07 עתרו המשיבים לבית משפט קמא.

4.         המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשים ובה ביקשו להורות למבקשים לפרק ולהסיר את השלטים המוצבים על גג המבנה וליתן צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים 1 ו-2 או מי מטעמם לתפוס חזקה במבנה בין בדרך הצבת שלטי חוצות ובין בכל דרך אחרת. בד בבד עם הגשת התביעה, עתרו המשיבים למתן סעד זמני של צו עשה, המורה למבקשים לפרק ולהסיר את השלט ובסיסי המתכת המוצבים על גג המבנה.

5.         המבקשים טענו בפני בית משפט קמא להעדר סמכות עניינית. בית משפט קמא דחה את הטענה וקבע, בין היתר, כי:

"אני נכון להניח, לרבות מקריאת כתבי הטענות, כי מניעי וגורמי הסכסוך בתיק שפניי נעוצים, בין השאר, בסכסוך משפחתי, כשהאחרון גם תרם תרומה כזו או אחרת לסכסוך. ברם, לא ניתן לקבוע בשלב זה, כי הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה, בפרט בנושא המצומצם הנדרש להכרעתי. הסכסוך ביסודו ובליבתו הינו סכסוך עסקי קנייני, כאשר הצדדים המעורבים בו הינם אנשי עסקים ובעלי נכסים... בענייננו, אין קשר מהותי בין התובענה לבין הסכסוך המשפחתי".

6.         במסגרת הדיון בבקשה למתן סעד זמני, נחקר המצהיר מטעם המשיבים, מר הישאם אדואר שוקחה, משיב מס' 3. המצהיר מטעם המבקשים לא נחקר. ב"כ המבקשים טען, כי המצהיר מטעמם לא התייצב משלא נתבקש זימונו על ידי המשיבים.

7.         בית משפט קמא קבע, בין היתר, כי הענקת זכות השכרה, " שעל-פי מהותה הינה הקניית זכות ייחודית לשוכר וככזו אין זכות לשותף להעניקה ללא הסכמת השותפים" "... אינה בגדר שימוש סביר בנכס המשותף"; בית משפט קמא קיבל את הבקשה למתן סעד זמני של צו עשה כמפורט לעיל. בית משפט קמא הדגיש בהחלטתו, כי " צו העשה בענייננו משמעותו השבת המצב לקדמותו במובחן מצו עשה זמני שמשמעותו יצירת מצב חדש שניתן כידוע במשורה".

8.         טענותיהם העיקריות של המבקשים בבר"ע הינן כדלקמן:

א.         טעה בית משפט קמא משדחה טענת חוסר הסכמות העניינית, שעה שהיה עליו לקבלה ולהורות על העברת התביעה לבית המשפט לענייני משפחה או לבית המשפט המחוזי.

ב.         טעה בית משפט קמא משקבע, כי מדובר בשכירות שיש עמה חזקה ייחודית בשטח מזערי בגג המבנה וכי זכות ההשכרה על-פי מהותה הינה הקניית זכות ייחודית לשוכר וככזו אין זכות לשותף להעניקה ללא הסכמת השותפים. לטענת המבקשים, בית משפט קמא התעלם מעובדת היות גג המבנה נטוש מזה כארבעים שנה והמבנה סגור ומושבת מזה שלוש שנים, התעלם מחוזה השכירות ומהעדר קיומו של נזק ממשי למשיבים, שהסכמתם אינה בהישג יד, והיה עליו לקבוע, כי המדובר בשימוש סביר ביותר, כהוראת סעיף 31(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: " חוק המקרקעין").

ד.         לטענת המבקשים, לא היה מקום למתן צו עשה זמני, העשוי לשנות את המצב הקיים וכי צו שכזה אינו ניתן כדבר שבשגרה עוד לפני שנערך בירור כדבעי של טענות בעלי הדין.

ה.         טעה בית משפט קמא כשנעתר למתן סעד זמני, שהינו זהה לסעד בתביעה העיקרית.

ו.          לטענת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

9.         בכתב תשובתם חזרו המשיבים על טענותיהם אשר נטענו בבית משפט קמא בהדגישם, כי החלטת בית משפט קמא מבוססת היטב, משפטית ועובדתית, ואין להתערב בה.

            באשר להשגת המבקשים על הסמכות העניינית, הוסיפו המשיבים וטענו, כי בבקשתם לעיכוב ביצוע (בש"א 1923/07), זנחו המבקשים טענה זו והם חוזרים וממחזרים אותה בבר"ע.

10.        לאור הסכמת הצדדים, החלטתי לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

סמכות עניינית

11.        סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה: פסק הדין ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4), 337, נסב על השאלה, מהם מאפייניה של תובענה 'שעילתה סכסוך בתוך המשפחה', אשר הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, על פי האמור בסעיף 1(2) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995. שם נקבע, בין היתר, כי אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא, שהסכסוך תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה; " די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה" (עמ' 344). בית המשפט העליון (כב' הנשיא דאז השופט ברק) קבע, כי בעניין זה ניתן לסמוך על כמה הנחות (עובדתיות) המשקפות את מציאות החיים, כאשר ההנחות העובדתיות מובילות לכיוונים שונים. במצב דברים זה, נדרש איזון בין השיקולים המתנגשים; ככל שיחסי המשפחה קרובים יותר, כך השפעתם על גיבושה של התובענה היא גדולה יותר; ככל שמספרם של גורמים לבר-משפחתיים הוא רב יותר, כך קטנה תרומתם של יחסי המשפחה על עיצובה של עילת התובענה. כמו כן, אם בין בני המשפחה קיימים קשרים עסקיים שונים, ורק באחד מהם התגלה סכסוך, בעוד שהאחרים מתנהלים כסדרם, יש להניח כי השפעת הקשר המשפחתי על התובענה שבה התגלה הסכסוך אינה משמעותית.