החלטה בתיק ב.ש 4406/08

1.         לפניי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 153/08.

2.         נגד המשיב, תושב העיר חברון, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון לעשיית עיסקה בנשק, עבירה לפי סעיף 144 (ב2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"). על פי האמור בכתב האישום, מנסור חשימה (להלן:"מנסור") שוחח מירושלים בטלפון עם המשיב וקשר עימו קשר לרכוש באמצעותו כלי נשק, תמורת סכום של כ-2,000 דינר ירדני. המשיב השיג אקדח 9 מ"מ מאדם בשם טארק. סמוך לתחילת חודש מרץ 2008 נפגשו המשיב, מנסור וטארק באיזור חברון. במועד זה ערכו השלושה ניסוי באקדח, וירו באמצעותו מספר יריות באוויר. אחר כך נגרם מעצור באקדח, ומנסור החליט שלא לרכוש את האקדח.

טענה מקדמית בדבר העדר סמכות

3.         בדיון שנערך לפניי, טען ב"כ המשיב שלבית משפט זה אין סמכות לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים כיוון שהעבירה בוצעה בחברון, והמשיב הינו תושב חברון. ב"כ המבקשת השיבה, כי מנסור התקשר מירושלים כלומר, תחילת העבירה היא בישראל, ועל כן מדובר ב"עבירת פנים" כהגדרתה בסעיף 7 לחוק העונשין. ב"כ המשיב ענה, כי מההודעות שבתיק החקירה לא עולה שהשיחה בוצעה מירושלים, ועל כן אין לתת כל משקל למיזכר מיום 1.4.08, בו נכתב כי מנסור מסר כי התקשר מירושלים. ויותר מכך, גם אם מנסור אכן התקשר טלפונית מירושלים הייתה זו שיחה כללית: הוא לא ביקש סוג נשק מסוים, לא שאל על המחיר, ולא נקבע מקום מפגש, והמשיב ענה אך בכלליות שהוא יבדוק זאת.

זאת ועוד. בניגוד לנאמר בכתב האישום, נושא הסכום לתשלום עלה רק בפגישה בחברון ולא בשיחת הטלפון. מכאן עולה, כי לא התקיים אף יסוד מיסודות העבירה בשיחת הטלפון, גם לא קשירת קשר.

4.         טענה מקדמית זו, בדבר העדר סמכות לבית משפט זה לדון בעניינו של המשיב, ראוי להעלות לפני המותב שיידון בתיק העיקרי. טענה זו היא טענה מקדמית ממין הטענות שמנויות בסעיף 149 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982,  הקובע כי "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות". מכאן שמקומן של טענות מקדמיות הוא לאחר תחילת המשפט ולא בשלב של בקשה למעצר עד תום ההליכים. קביעה זו מתחזקת לאור המחלוקת העובדתית בין המבקשת למשיב בדבר תוכן השיחה הטלפונית. גם לשיטתו של ב"כ המשיב, אם אכן דיברו ביניהם מנסור והמשיב על התמורה עבור האקדח, כבר באותה שיחה טלפונית, כי אז היה ניתן לראות בכך תחילת הניסיון של עשיית העסקה (פר' עמ' 3 ש' 21-26 ועמ' 4 ש' 2-6). שאלה עובדתית זו ראוי שתתברר לפני המותב שידון בתיק העיקרי.

למעלה מן הצורך, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, ולצורך בקשה זו, ככל שנדרש הדבר, לדעתי, נראה כי שיחת הטלפון הינה תחילת הניסיון לעשיית העיסקה בנשק, שהרי ללא שיחת טלפון זו לא היה מתהווה הקשר בין המשיב ומנסור לניסיון לרכישת הנשק ממנו, המשיב לא היה טורח ומשיג אקדח, והפגישה בחברון לא היתה מתקיימת.

דיון לגופו של ענין

5.         בקשה למעצר עד תום ההליכים נדונה על יסוד הוראות סעיף 21(א) ו-(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). לאמור, על בית המשפט לבחון האם יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת למשיב, האם קמה עילת מעצר, והאם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר.

6.         לענין ראיות לכאורה. המשיב אמר בהודעתו מיום 25.3.08 (שנגבתה בשפה הערבית ותורגמה לעברית - עמ' 1 ש' 7 ואילך): "לפני שלושה חודשים דיבר התקשר אלי מנסור לפלאפון שלי... וביקש ממני מנסור מקלע עוזי ואני אמרתי למנסור שאני לא עובד עם מקלע עוזי ולאחר זה בתקופה ביקש ממני שוב מנסור אקדח ואני השגתי לו אקדח... לאחר שהוא ביצע ניסוי לאקדח שאל אותי מנסור חשימה כמה אני רוצה עבור האקדח הזה ואני אמרתי לו שהמחיר הוא 1300 דינר ירדני ומנסור אמר לי שהוא הולך להביא את הכסף... הסיפור הזה התרחש בערך לפני חודש וחצי... ואחרי זה מנסור לא חזר אלי".

בהודעתו הראשונה מיום 25.3.08, הכחיש מנסור כל מעורבות לעבירה נשוא כתב האישום. בהודעתו השניה מיום 26.3.08 (עמ' 1 ש' 1 ואילך): "התקשרתי לעמאר אבו סנינא לפאלפון שלו ... אמרתי לו שאני מאויים מאנשים ושאלתי אותו אם הוא יכול למצוא לי איזה אקדח בשביל להגן על עצמי... ואז עמאר אמר לי שהוא יחפש לי, אחרי כמה ימים וזה היה לפני עשרים יום בערך אני נסעתי לחברון ופגשתי את עמאר ... ואז הגיע עוד בחור שהוא בעל האקדח... בעל האקדח ניסה אותו וירה באוויר מספר יריות והאקדח נתקע פעמיים במהלך הירי וכאשר ראיתי את האקדח כך אמרתי לו אני לא רוצה אותו". על יסוד הודעות אלה ברי כי יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת למשיב, וכך יש לקבוע.

7.         לעניין עילת מעצר. בבקשה למעצרו של המשיב שהוגשה בכתב נטען, כי נגד המשיב קמה חזקת מסוכנות שעל פי חוק המעצרים כיוון שהמדובר בעבירת נשק, ובנוסף החשש להימלטות מאימת הדין. בדיון לפניי הוסיפה וטענה ב"כ המבקשת, כי ניתן ללמוד על מסוכנות המשיב, בנוסף לחזקת המסוכנות, גם מהודעות המשיב שמהן עולה שהמשיב הינו אדם שמשיג נשק בקלות ולכן נאסר פנה דווקא אליו. עוד נטען, כי המשיב הינו תושב חברון ועל כן אין אפשרות לשקול חלופת מעצר. אמנם המשיב אותר בעבר בביתו, אך אין בכך להבטיח כי ניתן יהיה לאתר אותו שוב במיוחד כעת כאשר המשיב יודע שהוגש נגדו כתב אישום. ב"כ המבקשת ביקשה לצוות על מעצר עד תום ההליכים.

            ב"כ המשיב טען לפניי, כי אמנם קיימת חזקת מסוכנות כקבוע בחוק המעצרים, אך ניתן לסתור את המסוכנות לפי הנסיבות המיוחדות למקרה זה. למנסור היו אויבים והוא רצה להגן על עצמו. לאור היכרות מוקדמת בין השניים פנה מנסור אל המשיב כדי שהאחרון ישיג לו נשק להגנה עצמית. בכל מקרה יש לזכור, כי המשיב היה לכל היותר מתווך בעסקה שלא יצאה כלל אל הפועל, הוא אינו בעל האקדח ולא רצה לקנות את האקדח. לטענתו, את בעל האקדח, טאקר, לא ניסו לאתר. עוד ציין, כי למשיב אין עבר פלילי. לעניין היותו של המשיב תושב חברון טען ב"כ המשיב, כי על-פי הפסיקה עצם היותו תושב חברון אינו שולל את האפשרות של חלופת מעצר. כמו שהמשטרה איתרה אותו לצורך חקירה כך ניתן יהיה לאתר אותו גם בעתיד. כן ציין, כי נגד המשיב לא מיוחסת עבירה של שהייה לא חוקית בישראל.

8.         סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים קובע חזקת מסוכנות במקרה בו נאשם הואשם ב"עבירת בטחון" לפי סעיף 35(ב) לחוק המעצרים. אישום לפי סעיף 144 לחוק העונשין, כפי שהואשם המשיב, נכללת בהגדרת "חשוד בעבירת בטחון" לפי סעיף 35(ב) לחוק המעצרים. לפיכך, יש לקבוע כי קמה עילת מעצר נגד המשיב בעילת מסוכנות. חזקה זו לא הופרכה על ידי המשיב, על יסוד טענותיה של ב"כ המבקשת.

בנוסף לכך, בעניינו של המשיב, קמה עילת מעצר גם מהחשש להימלטות מאימת הדין, על פי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, בהיותו תושב חברון, הנתונה לאחריותה של הרשות הפלשתינאית. לא מצאתי בטענות ב"כ המשיב, כי חזקה זו הופרכה.

9.         האם ניתן להיעתר לבקשת המשיב לשחררו לחלופת מעצר? העובדה שהמשיב הינו תושב חברון, אין בה, כשלעצמה, לשלול בחינה של חלופת מעצר, אלא היא מהווה רק אחד מהשיקולים לשלילת חלופת מעצר, כאשר השיקול המרכזי הוא הסיכון הממשי של הימלטות מהדין (בש"פ 4757/97 עבד נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 8.8.97); בש"פ 4383/97 אלבדוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 5.8.97)). בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של מדינת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבים באזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר מעשיהם (בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 12.8.04).

            בנושא זה מקובלים עליי דבריה של ב"כ המבקשת, כי עצם איתורו של המשיב על ידי המשטרה והבאתו לדין, אינו מלמד בהכרח כי כך ימשך גם לאחר שהוגש כתב אישום נגד המשיב. החשש להימלטות מהדין כאשר המשיב אינו תושב ישראל, מתגבר ואיני סבור כי יש בחלופת המעצר כדי לאיין חשש זה.

10.       זאת ועוד. סעיף 21 (א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים קובע חזקת מסוכנות בגין העבירה שמיוחסת למשיב, ללמדנו על החומרה המיוחדת של עבירות הנשק. בית המשפט העליון כבר פסק בעבר, כי עבירת הסחר בנשק הינה מן החמורות, המחייבות, ככלל, מעצר עד תום ההליכים, גם מקום בו לנאשם אין עבר פלילי (ראו למשל: בש"פ 10388/05 עבד אל קדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 17.11.05) והאסמכתאות שם). רק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר (בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם -  18.2.01).

האם ניתן יהיה לאיין את חזקת המסוכנות על ידי חלופות כגון הפקדה וערבים תושבי ישראל? לדעתי, התשובה לשאלה זו שלילית. יש לקבל את טענת ב"כ המבקשת, כי המשיב מעורב בעסקי הנשק. וכך אמר המשיב בהודעותיו: " אמרתי לו שאני יכול להשיג (נשק-א.פ.)". " ביקש ממני מנסור מקלע עוזי ואני אמרתי למנסור שאני לא עובד עם מקלע עוזי ולאחר זה בתקופה ביקש ממני שוב מנסור אקדח ואני השגתי לו אקדח". מכאן עולה שלמשיב יש גישה לאמצעי נשק ובכך יש סכנה מיוחדת, ואין המקרה נכנס בגדר המקרים החריגים בהם ייעתר בית המשפט לחלופת מעצר.