החלטה בתיק ב.ש. 3302/05

בבקשה זו מבקשת המדינה שבית המשפט יורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בתיק פלילי 1159/05 של בית משפט זה על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי סמכויות אכיפה - מעצרים], התשנ"ו - 1996 [להלן - חוק המעצרים].

כתב האישום שהוגש נגד המשיב ונגד אחיו עבאס מייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329[א][2] לחוק העונשין תשל"ז - 1977, עבירות בנשק - נשיאה והחזקה - לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין ויריות באזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק העונשין. 

להלן עיקרי כתב האישום: ביום 10/11/05 בסמוך לשעה 21.00, נהג עבאס ברכב מסוג ב.מ.וו. ברחובות כפר כנא. באותה השעה נהג שם גם המתלונן, מחמד אמארה את רכבו מסוג מיצובישי מגנום מס' 9596717. שני כלי הרכב נפגשו בקרבת בית הספר התיכון בכפר כנא, שם פרצה בין עבאס למתלונן מחלוקת לגבי אופן הנהיגה, כשכל אחד מהנהגים מאשים את רעהו בנהיגה בלתי זהירה. לאחר חילופי דברים בין השניים, החנה המתלונן את מכוניתו ליד מסעדת "אבו סלים" שבמרכז כפר כנא ואילו עבאס עזב את המקום בב.מ.וו. ונפגש מיד לאחר מכן עם אחיו, כרים, הוא המשיב שבפני.

בסמוך לשעה 21:20, ישב המתלונן בתוך המגנום ולידו אנשים נוספים, ששוחחו עימו. לפתע הגיע טנדר נהוג בידי המשיב ולידו יושב אחיו עבאס  כשבידו אקדח. המשיב עצר את הטנדר במרחק של כעשרה מטרים מהמגנום, ואז ירה עבאס מתוך הטנדר באקדח כחמש יריות לעבר המגנום, ולעבר המתלונן והאנשים שעמו. האנשים שעמדו ליד המגנום ושוחחו עם המתלונן, מיהרו ושכבו על הרצפה או תפסו מחסה מאחורי מכוניות במקום. אחד הקליעים פגע בדופן שמאל של המגנום. לאחר הירי עזבו שני האחים את המקום כשהם נוסעים בטנדר במהירות.

המבקשת טוענת כי יש בידיה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ובהן הודעות של שלושה עדי ראייה המכירים את המשיב ואשר ראו אותו נוהג ברכב בזמן שאחיו ירה ממנו באקדח. הירי בוצע בטנדר [שגם הוא מסוג מיצובישי] השייך למשיב ואשר ייחודו הוא  בכך שהוא נושא שלטי פרסום של המשיב. הטנדר נמצא לאחר מכן כשהוא נטוש באופן המעיד על נטישתו בחיפזון. לאחרונה הגיעה ממעבדת הסימנים והחומרים התוצאה של בדיקת הירי ולפיה נמצאו סימנים של שרידי ירי בטנדר במושב שליד הנהג, דבר התומך בטענה שעבאס ירה ביושבו ליד הנהג. שריד ירי אחד נמצא במושב הנהג.

עוד מציינת ב"כ המבקשת כי המשיב היה במשך יותר מחודש דרוש חקירה והיה מודע לכך, ובכל זאת נמנע מלהגיע למשטרה. משחפשו אותו השוטרים אמר אביו של המשיב במפורש כי לא יסגיר את בנו [המשיב] עד שלא ישוחרר עבאס. לדעת המבקשת הרקע לאירוע היא סכסוך נהגים, שהתרחש תחילה בין עבאס לבין המתלונן והתפתח מאוחר יותר לתקרית אלימה. ב"כ המבקשת טוענת כי אם ייטען שעבאס קונטר בידי המתלונן, הרי תשובתה היא שהקינטור נחלש עד מאוד לאור העובדה שהאירוע הראשון הסתיים ורק לאחר כ - 20 דקות יזמו המשיב ואחיו את האירוע השני.

עוד טוענת המבקשת כי העבירות המיוחסות למשיב הכוללות אלימות חמורה תוך שימוש בנשק חם, מקימות נגדו חזקת מסוכנות על פי סעיף 21[א][1][ג][4] לחוק המעצרים. היא מוסיפה כי הימלטותו של המשיב מהמשטרה בידעו שהוא מבוקש היא עילה עצמאית למעצר.

לדעתה, לנוכח נסיבותיו הקיצוניות של האירוע שום חלופת מעצר לא תוכל לענות על מטרות המעצר. עבאס, אחיו של המשיב נעצר עד תום ההליכים בפקודת בית משפט זה והיא סבורה כי דינו של המשיב צריך להיות זהה.

מנגד מבקש ב"כ המשיב מבית המשפט להורות על שחרור המשיב. ב"כ המשיב טוען כי ישנם פגמים מובנים בחומר הראיות, כך שגם אם החומר יעבור את כור ההיתוך של ההליך לגופו, יישארו הפגמים בעינם. הסניגור טוען כי המשיב ואחיו מכחישים כלל וכלל את מעורבותם באירוע וטוענים לאליבי.  לאור זה לא מתעוררת כלל שאלת אחריותו של המשיב כשותף לכאורה למעשיו של אחיו.

ב"כ המשיב טוען כי הרקע לאירוע אינו כה פשוט כפי שמציגה ב"כ המבקשת והוא חורג מגדר סתם סכסוך על נהיגה. קיימת עוינות בין עד התביעה המרכזי - המתלונן ובני משפחתו לבין המשיב, ויתר בני משפחתו. הסכסוך הזה מוצא את ביטויו החלקי גם בחומר הראיות שבפרשה זו, טוען הסניגור. הסכסוך הזה יכול להוות רקע או הסבר לתיאום עדויות בין עדי הראייה. חשד כזה עולה מהמזכר שהכין השוטר סאמר ח'ליל האומר שהוא "חיפש עדים שלא קשורים למשפחה" אך לא מצא כאלה. 

לעניין זיהויו של המשיב כמי שנהג בטנדר טוען הסניגור כי בניגוד לאמרתו המפורשת של מוחמד אמארה בהודעה הראשונה על פיה המשיב נהג בטנדר, בהודעתו השנייה בעמ' 2  הוא אומר כי אינו מכיר את שמו של מי שנהג בטנדר. יתר עדי התביעה האומרים שהמשיב הוא שנהג ברכב נחקרו אך פעם אחת והמשטרה לא מצאה לנכון לחזור ולוודא אצלם אם הם בטוחים בזהות הנהג. לדבר זה יש חשיבות יתר לדעת הסניגור משום שהטנדר של המשיב מוכר בכפר כטנדר ייחודי ואין בעיה לזהותו ולשייכו מיידית למשיב, למרות שלא נהג בו אותה שעה. הטנדר עצמו עומד לרשות המשפחה ורבים רשאים לנהוג בו.

בזירה עצמה לא נמצאו קליעים ולא תרמילים, והתיאור שניתן ע"י העדים שהיריות היו סמוכות להן לא מתיישבת עם התוצאות בשטח.  לא נאספו קליעים ולא ניתן הסבר כיצד הקליע פגע בדופן המגנום. ישנו מזכר שערך השוטר יפים המתעד כאילו ראש המועצה העביר לו ארבעה תרמילים, בלי הסבר ומבלי שראש המועצה יעיד על כך. התרמילים נשלחו למטה הארצי והתגלה כי אין הם שייכים לזירת האירוע. אין שום ראייה שהשריטה שנמצאה במגנום היא תוצאת קליע פרט למסמך נה' שכתב טכנאי הזיהוי הפלילי חיים פייגנבוים המדבר מתוך ניסיונו האישי גרידא. 

ב"כ המשיב טוען כי לא נבדקה טענת האליבי של המשיב. הוא טען בחקירה כי היה בבית ויותר מאוחר היה אצל חברו, שנקב בשמו, ונשאר אצלו עד שעה מאוחרת, אך בלילה ישן בביתו. לעניין ההתחמקות כביכול מהחקירה, המשמשת בידי המבקשת עילת מעצר טוען הסניגור כי המשיב סר בעצמו לתחנת המשטרה והסגיר את עצמו. אמנם היה זה באיחור אך הדבר נבע מכך שהמשיב שהה בתל אביב לצרכי עבודה, וגם מן הטעם שלא עבר כל עבירה ולא ראה עצמו מחוייב לגשת מיד למשטרה.

המבחן לקיומן של ראיות לכאורה נקבע בבש"פ 8087/95  שלמה זאדה נגד מדינת ישראל, פ"ד נ[2]  133, 147:

"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח  לכאורה את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. המבחן אם בחומר החקירה שבידי תביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם במשפט פלילי".

ראיה לכאורה היא ראייה אשר גלום בה הפוטנציאל הראייתי, כלשונו של הנשיא ברק בפרשת זאדא הנ"ל בעמ' 147, להפוך מראייה גולמית לראייה רגילה עלייה ניתן לבסס אשמתו של נאשם מעל לכל ספק סביר, לאחר שהראיה עברה את כור ההיתוך הראייתי הנדרש בעת שמיעת המשפט לגופו. מנגד מצווה בית  המשפט  לבחון את ראיות ההגנה על פי אותו קנה מידה [בבש"פ 2637/97  סבח האשם נגד מדינת ישראל , תק-על 97(2), 292.

לאור האמור לעיל אוכל לומר כי המבקשת הראתה שיש בידיה ראיות טובות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב. אין בכוונתי לסקור אותן אחת לאחת שכן גם הסניגור אינו מכחיש את קיומן וטוען אך לחולשתן או דיותן. אין זה השלב לבחון את מהימנות הגרסאות, לא של המבקשת ולא של המשיב. טענת האליבי כבודה במקומה מונח והיא תתברר בעתה. אין היא מפריכה כליל את מה שעולה מראיות עדי המבקשת. התנהגותו המפלילה של המשיב שנמלט מהמשטרה למרות שידע כי הוא מבוקש לחקירה מדברת בעדה.  מציאת סימני ירי בטנדר מחזקת את טענת עדי הראייה, אם כי לא בהכרח תומכת בזיהוי הנוסעים, אך הזיהוי נתמך בדברים שבאו מפי עדי הראיה.  אין ספק כי הטנדר של המשיב הוא כלי הרכב בו השתמשו בעת הירי, ולכן רובץ עליו הנטל להראות מי השתמש בו. עד כה לא עמד המשיב בכך. העבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329[א][2] לחוק העונשין היא עבירה מושלמת למרות שהיא בגדר ניסיון בלבד ועל כן תוצאותיו של הירי - האם פגעו במגנום אם לאו - הן משניות.

באשר לעילת מעצר דומני כי אין מי שיחלוק כי צודקת ב"כ המאשימה בטענה כי מדובר בעבירה היוצרת חזקת מסוכנות סטטוטורית. גם נסיבות המקרה, על פיהם חברו שני האחים למשימה כאיש אחד מעידה על הסכנה הנובעת מהם. העובדה שיש סכסוך ממושך בין שתי המשפחות אך משווה משקל יתר לעילת המסוכנות. ולבסוף, העובדה שהמשיב נמלט מחקירה מצביעה על חשש לא מבוטל שיימלט מאימת הדין אם ישוחרר. 

הסניגור טרם הציע חלופת מעצר ולכן לא אביע דעה בשלב זה פרט לכך שבשל נסיבותיו החמורות של המקרה, שרק בנס לא הסתיים בקיפוח חיי אדם, הרי מבלי לקבוע כל מסמרות בעניין, מן הראוי שלכל הפחות תוצג חלופה ראויה ובלתי שגרתית הכוללת הרחקה למקום אחר בטחונות של ממש, שאם לא כן חוששני שלא יהיה מקום לשקול זאת.

מכל האמור לעיל וכל עוד לא הוצעה חלופה ראויה - הנני מורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.