החלטה בתיק א 739787/06

בפני בקשת הנתבע (להלן: "המבקש") לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד בהעדר התייצבות, בתביעה בו הוא נדרש לשלם סכומים אותם כביכול המבקש לא שילם כפרמיה בגין חוזה הביטוח.

לטענת המבקש, בכתב ההגנה הוא טען כי חוזה ביטוח בין הצדדים מעולם לא נכרת, המשיבה על פי בקשת המבקש שלחה לו הצעה לחוזה ביטוח אולם המבקש מעולם לא חתם עליה. לטענתו, על המסמך שצורף לכתב התביעה צורפה הצעת הביטוח והחתימה המתנוססת על הצעה זו הנו מזויפת ואינה של המבקש.

לטענת המבקש, ביום 20.11.06 הוא יצא את גבולות הארץ ונכנס למדינת הודו לטיול בן 3 חודשים וחצי ושב לארץ ביום 31.1.07. במסגרת ההליך נקבע מועד לדיון ליום 20.12.06 ולמבקש נשלח דואר רשום ובו הודעה על מועד הדיון, הדואר נשלח לכתובתו הנכונה, אך הוא לא נדרש שכן המבקש לא שהה בארץ.

לטענת המבקש במקרה שבפני עומדים שני המבחנים לביטול פסק הדין, הן מחובת הצדק והן על פי שיקול דעת, המבקש מעולם לא קיבל את הודעת בית המשפט על מועד הדיון שכן שהה מחוץ לגבולות המדינה, ובנוסף יש לו סיכויי הגנה טובים להוכיח את הגנתו. לטענתו, הוא כלל לא חתום על ההצעה והחתימה המופיעה על ההצעה אולי נחתמה על ידי סוכן כלשהו של המשיבה שאצה לו הדרך לקבל את עמלת המכירה לה הוא זכאי.

המבקש מוסיף וטוען כי המשיבה הודיעה לו כי על מנת שהפוליסה תכנס לתוקף יש לעמוד בדרישות סוקר מטעמה, ברשימת הדרישות נכללו מטפי כיבוי, ספרינקלרים, מערכת אזעקה, מצלמות גלאי עשן ועוד של המבקש היה להתקין משום שהמבנה לגביו התבקשה ההצעה עשוי מעץ ובו היו חומרי טקסטיל רבים. המבקש מעולם לא עמד ולא ניסה לעמוד בדרישות המחמירות עקב עלויותיהן והעדיף שלא לרכוש פוליסה כאמור. בנוסף, גם לו הייתה החתימה אמיתית הרי שהמבנה מעולם לא אושר ובפועל לא היה מבוטח מעולם כך שאין תוקף לפוליסה.

לטענת המשיבה, המבקש עזב את הארץ מבלי להודיע לה או לבית המשפט כי הוא עוזב את הארץ ומתי הוא צפוי לשוב ובעל דין הבא בפני בית המשפט מקבל על עצמו חובות מסוימות כלפי בית המשפט וכלפי יריבו. וכי בעל דין המזלזל בחובות אלו צריך לקחת בחשבון כי הוא עלול לשאת בתוצאות התנהלותו. לטענת המשיבה, לו היה המבקש טורח להודיע לב"כ או לבית המשפט כי הוא נוסע לחו"ל לתקופה זו או אחרת הייתה נחסכת הישיבה.

לטענת המשיבה, המבקש היה בארץ עת הוזמן לישיבה המקדמית השנייה ביום 31.1.07. ההזמנה לדיון השני שנקבע ליום 14.2.07 חזרה מן הטעם לא נדרש ביום 18.2.07. כידוע, רשות הדואר מחזירה דואר רשום לאחר שניים או שלושה ניסיונות מסירה לנמען, ורק לאחר מכן מחזירה למוען בציון הסיבה לאי המסירה. תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 קובעת כי כתב בי- דין שנשלח לכתובתו של בעל דין כפי שהיא מופיעה בכתב טענותיו וחוזרת מהסיבה "לא נדרש" כמוה כמסירה בדין.

באשר לסיכויי הצלחתו טוענת המשיבה, כי המבקש מודה כי ביקש מהמשיבה לבטח את עסקו. בעקבות בקשתו מולאה הצעת ביטוח מפורטת ונשלח סוקר מטעם המשיבה על מנת להעריך את תכולת העסק שהיא מתבקשת לבטח. לטענתה, המבקש חתם על הוראת קבע לתשלום דמי הביטוח והתובעת קיבלה את ההצעה והפיקה פוליסת ביטוח.

לטענת המשיבה, הפוליסה לא כובדה מסיבה של חשבון מוגבל. בצוק העתים טוענת המשיבה כי המבקש מנסה להתחמק מתשלום חובו בטענה כי לא עמד בדרישות המיגון של המשיבה ולפיכך לא היה לו לכאורה כיסוי ביטוחי, אך לא כך הדברים שכן המבקש קיבל כיסוי ביטוחי מלא לעסקו שבו הייתה סחורה בשווי של למעלה מחצי מיליון שקל. המשיבה העניקה למבקש כפי שהיא מעניקה לכל לקוחותיה, תקופה של מספר חודשים לעדכון/ תיקון/ הוספה של אמצעי מיגון ככל הנדרש כאשר בתקופה זו נהנים המבוטחים מכיסוי ביטוחי מלא.

לטענת המשיבה, הסוקר אף מציין כי בביקורו השני בעסק, במהלך תקופת הכיסוי הביטוחי, מילא המבקש אחר המלצותיו, אך יש מקום לשיפור נוסף, לטענתה, הסוקר אף מדגיש בדו"ח כי מסקנותיו והמלצותיו הן כפי שהן, קרי, המלצות בלבד לחברת הביטוח כאשר ההחלטה האם להמשיך ליתן כיסוי ביטוחי או לא הנה החלטתה בלבד. המשיבה העניקה כיסוי ביטוחי מלא והיא זכאית לקבל תשלום תמורתו.

דיון

הלכה היא כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהיעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה.

הלכה זו נסמכת על ההשקפה, שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק". "פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה...רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק ex debito justitiae. פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה".

(ראה לעניין זה את ספרו של הנשיא אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 282 ר' גם פסק דינו של כב' השופט ארבל בבר"ע (ת"א ) 002411/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד מיכאלי (טרם פורסם).

"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון.

מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסוים, אליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף בית המשפט כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין ואשר בהקשר אליו לא מיצה את ראיותיו וטיעוניו, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה. מבחינה זו קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר". (ברע"א 8864/99 - ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000 (ד), בעמ' 2133 אשר קבעה שם לאמור:

בצד המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין למיצוי יומו בבית המשפט, בבחינת זכות בעלת אופי חוקתי, מוטל על מבקש הביטול נטל השכנוע להראות כי לא החמיץ את זכות הגישה לבית המשפט וכי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות. (רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', תק-על,2001(1) בעמ' 1121).

יוצא אפוא, כי מקום שימצא בית המשפט כי פסק הדין ניתן שלא כהלכה, היינו ההמצאה לא נעשתה כדין, יבוטל פסק הדין מחובת הצדק מבלי שיהא צורך להידרש לטיב ההגנה של המבקש ולסיכויי הצלחתו, שהרי המשמעות לכך שלא הייתה המצאה כדיו הינה כי פסק הדין "פגום".

"הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורת תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב'עוול' מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף העניין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית. אי-נוחות מסוג זה ניתנת בדרך כלל לתיקון בצורה נאותה בלי לקפח את ענינו של אף אחד מבעלי-הדין. כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול." יש להקל איפוא עם בעל דין, שפגם בסדרי דין, אך זאת נזכור, שכנגד "הצהרת זכויות המתדיין" - כאמור בראש דבריו של השופט ברנזון - עומדות זכויות המתדיין- שכנגד, שכן "אין מתקנים עוול בעוול". כך אף בע"א 10/66 [5], בעמ' 228(מפי השופט זוסמן):נ "אין לעשות צדק בלא להביא בחשבון את צרכיהם של שני בעלי-הדין... הגיעה השעה בה זכאי הנתבע לדעת אם חייב הוא אם לאו". (דברי כב' השופט חשין, ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן נון, פ"ד מו (3) 738, 743).