החלטה בתיק א 738458/04

בפני בקשת רשות להתגונן, בפני תביעה כספית בסך 18,131 ש"ח.

התובעת, עירית רמת גן, תובעת את תשלום סכום התביעה, בגין יתרת חובה של הנתבעת.

לטענת הנתבעת, אינה חייבת את סכום התביעה אלא את מחציתו, דהיינו הסך של 9,062 ש"ח, שהם מחצית חיוב הארנונה והמים.

לגרסתה שכרה בעבר, את הנכס, שבגינו הוטל החיוב, מושא תביעה זו. אך על פי הסכם השכירות, היא שכרה רק את מחציתו של הנכס, היא דירה, אשר אינה רשומה בטאבו. לטענתה, הבעלים, חילקה את הדירה השלמה לשתי יחידות מגורים נפרדות, בגודל של 60 מ"ר כל אחת מהן, והיא שכרה אחת מהן ולא את כל הנכס, מה שעולה גם מחוזה השכירות שהוצג לעיריה.

לטענתה, על הבעלים, היה להודיע לעיריה, כי הדייר, בדירה השנייה, שהיא מחצית מהנכס, התחלף. לגרסתה, פנתה בעניין זה אל התובעת ולא נענתה.

לטענת העיריה, על פי ס' 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, אין סמכות עניינית לבימ"ש זה לדון בטענות הנתבעת, אלא יש לנהוג על פי ההליכים הקבועים בחוק זה.

יש לציין כי ב"כ העיריה לא התייחס לסעיף 3 ג' לאותו חוק, שעל פיו:

"(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

מקריאת סעיף 3(ג) עולה כי גם אם עבר המועד להשיג על תשלום הארנונה בפני מנהל הארנונה, עדיין ניתן ע"פ לשון הסעיף להעלות טענות בדיון בפני בית המשפט.".

אכן, יש חשיבות להקפיד שהנישום יגיש השגה במועד ויקפיד על מיצוי זכויותיו בפני הרשות שלה הכלים המתאימים לבדוק את טענותיו. אך אם לא עשה כן, עדיין לביהמ"ש הסמכות לדון בנושא במקרים המתאימים.

שיקולים כגון מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהלתיים, מהות הפגיעה, עיוות הדין העלול להיגרם, יכריעו את הכף האם ליתן רשות כאמור. שיקולים אלה מתקיימים לפחות לכאורה בתיק זה, שכן יש לתת את הדעת למודעות של האזרח להליכי ההשגה וכן לעובדה שמדובר בחוזה על פיו הושכרה רק מחצית מהנכס. יש חשש לעיוות דין ובנוסף לכל זה, טרם שוכנעתי על כי טענה עפ"י סעיף 330 לפקודת העיריות כלולה בטענות שצויינו בס' 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה התשל"ו-1976).

(ראה ת.א. 64583/04 עירית הרצליה נ' מיכקשוילי, כב' השופט מנחם קליין).

לדידי, כיוון שמניעת זכות הגישה לערכאות של אזרח יש לפרש בצמצום האפשרי יש מקום לקריאה דווקנית של ס' 3 (א) הנ"ל.

יש לציין כי במקרה שבפניי, החוזה אשר צורף ע"י הנתבעת לבר"ל, מדבר מפורשות על השכרת מחצית מהדירה.

לעניין ההלכות של מתן רשות להתגונן, הרי שבחינת בקשותיו של נתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3),437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית (ראה ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'   פ"ד כ(2) 520, 522).

עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בידי ביהמ"ש. ( ראה ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608).

העקרון הוא האם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על מנת להפריך את טענות התביעה (ד. בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, תשנ"א) 86).