החלטה בתיק א 707134/06

1.                   המשיבה (התובעת) הינה חברה ביטוח אשר ביטחה את המבקשת (הנתבעת) בביטוח אחריות מקצועית.

2.                   התובענה הוגשה לבית משפט זה בגין אי תשלום השתתפות עצמית בסך של 16,000$ על-ידי המבקשת בגין שלושה מקרי ביטוח אשר בגינם שילמה המשיבה לצדדים שלישיים בהתאם להתחייבותה על-פי פוליסת הביטוח. 

3.                   המבקשת טוענת בכתב הגנתה, ואף הגישה בקשה נשוא החלטה זו, להעדר סמכות מקומית ולהעברת הדיון לבית המשפט המוסמך - הוא בית משפט השלום בנתניה.

4.                   לטעמה של המבקשת, בהתאם לתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סד"א") הסמכות לדון בתביעה הינה של בית משפט השלום בנתניה, וזאת מאחר ומקום מגוריה ו/או עיסוקה של המבקשת ו/או מקום יצירת ההתחייבות נמצא בתחום השיפוטי של בית המשפט בנתניה.

5.                   המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה " דמי ההשתתפות העצמית תמיד ישולמו במשרדי התובעת", וכי מקום יצירת ההתחייבות הוא במשרדיה הראשיים של התובעת ברמת גן ולא אצל סוכן הביטוח בנתניה, הואיל וסוכן הביטוח אינו סניף של חברת הביטוח ואף אינו רשאי לקבל את דמי ההשתתפות העצמית מהמבוטח. 

עוד טוענת המשיבה כי סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: " חוק החוזים"), קובע כי חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו יש לקיימו במקום עיסקו של הנושה. לאור האמור, הסמכות מסורה לבית  משפט זה ודין הבקשה להידחות.

6.                   תקנה 3(א) לתקנות סד"א קובעת:

"3(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

          (1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

          (2) מקום יצירת ההתחייבות;

          (3) המקום שנועד, או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות;

          (4) מקום המסירה של הנכס;

          (5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים."

תקנה 44 לחוק החוזים קובעת:

"44. מקום הקיום

(א) חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע."

בעניין רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג , פ"ד מט(2) 731, 733 מתייחס כב' השופט לוין לתקנה 3(א)(3) לתקנות וליחס שבינה לבין הוראות הדין המהותי וקובע -

"... הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי"; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי: ע"א 54/53 (פ"ד ח' 981) (יש להגיש תביעה לתשלום אגרת רישום על פי פקודת החברות ואגרות הון לבית המשפט בירושלים שם יושב רשם החברות); המרצה 544 ,543/64 (פ"ד יח (417 (4) (תביעת מזונות לבנו של הנתבע במקום מגוריו של הבן); ע"א 572/76 (פ"ד ל"א (729 (1) (חבות במזונות של בעל כלפי אשתו, במקום מגוריה); רע"א 28/90 (פ"ד מ"ד(519 (1) (מקום תשלומם של דמי שכירות לפי סעיף 14(ב) לחוק השכירות והשאילה קובע גם את הסמכות המקומית) ועוד.

ער אני לעובדה שפסק דיננו יכול ויצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין ענין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות".