החלטה בתיק א 62571/05

בפניי בקשה למתן רשות להתגונן.

לטענת המבקשים, הם קרובי משפחתו של החייב, אשר היה בעל נכסים ובעל מוסך לחשמלאות רכב. לטענתם לפני כ- 10 שנים פנה "החייב" למבקשים וביקש מהם לערוב לו להלוואה, אותה ביקש ליטול לצורך הרחבת עסקו. המבקשים הסכימו, ונציג המשיב הראה להם היכן לחתום. לטענתם לא רק  שלא קיבלו כל העתק מהמסמך עליו חתמו, אלא הועלמה מהם העובדה שלמעשה לא ניתנת לחייב כל הלוואה וכי החייב ביתרת חובה גבוהה וההלוואה נועדה לכיסוי יתרה זו.

מאז חתימתם ועד ליום קבלת התביעה (כ-10 שנים לערך) המשיב לא פנה למבקשים ולא הודיעם באם החייב עומד בהחזרי ההלוואה.

לטענתם רק מכתב התביעה למדו כי הוטעו ע"י המשיב לעניין ההלוואה. בשנת 99, יתרת החוב בגין ההלוואה הייתה 11,180 ש"ח והמשיב גבה סך 10,543 ש"ח בתאריך 17.10.01, בהליכי פשיטת רגל של "החייב", כך שלמעשה נותרה יתרה קטנה לכיסוי החוב.

לטענתם התביעה שהוגשה בשנת 2005 היא על סך 45,000 ש"ח והמשיב הפר שורה של הוראות חוק וכללים.

מבקש 1 העיד בחקירתו הנגדית כי התבקש לחתום על ערבות להלוואה ולא על ערבות ליתרת החשבון ותשובה זו מתיישבת לחלוטין עם האמור בתצהירו.

לטענת המשיב יש לדחות את הבקשה או לחילופין להתנותה בהפקדת מלוא סכום התביעה בקופת בית המשפט, כיוון שגם בהנחה שההלוואה ניתנה לכיסוי חוב קיים בחשבון העו"ש והמבקשים לא ידעו זאת, אין בכך כדי להקנות להם רשות להתגונן. המבקש 1 (אחיו של החייב) אישר כי ידע שהוא ערב להלוואה שאחיו אמור להחזיר לבנק. אין כל חשיבות לאיזו מטרה נלקחה ההלוואה אין בטענה זו של המבקשים כדי להקנות רשות להתגונן.

מבקש 1 אישר בחקירתו  שהמשיב קיבל דיבידנד בפשיטת הרגל של החייב, מכאן שאף אם לא קיבל את מסמכי המשיב שנשלחו אליו, עדיין ברור כי ידע את מצבו של אחיו.

המבקשים לא צירפו כל חוות דעת מומחה לאמת את טענתם בדבר חוסר ההיגיון לסכום יתרת החוב הנתבע בתביעה זו ובפני בית המשפט אין כל ראיה לעניין זה.

הסכום בסך 10,000 ש"ח אותו קיבל המשיב, נזקף לחשבון חוב אחר של "החייב" כאמור בסעיף 50 של חוק החוזים (חלק כללי) ומשום כך יש לדחות טענה זו.

המבקשים מנסים להיאחז בכל בדל של הגנה אפשרית בכדי לדחות את הקץ ומתן פסק הדין כנגדם.

לאור הנטען מתנגד לבקשה.

דיון

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשותיו של המבקש ע"י ביהמ"ש, בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא אך לבחון, האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של המבקש יחד עם חקירתו הנגדית הגנה לכאורה בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה.

ע"א 2418/96 כלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ, פד"י מז (5) עמ' 133.

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה, כי המבקש דובר אמת, אלא אם כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם המבקש (הגנת בדים) ואשר כל מטרתן נועדו על מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.

אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן של הראיות ובנוסף, בשלב זה על ביהמ"ש לייחס את מלוא המהימנות לגרסתו של המבקש, אשר לא נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח התביעה. 

כך מבקש, אשר מבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העובדות ואין סיפק בידיו להישען ולהעלות אך רמזים וחשדות ללא כל בסיס ראייתי, תצהיר מעיין זה או כזה המנוסח באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה אינו יכול לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן (ע"א 543/86, ע"א 424/86).                                         

לטענת המבקש 1 בחקירתו "אם הייתי מקבל מכתב מהבנק הייתי הולך באותו רגע עם אחי לסגור את החשבון הזה, אם החשבון הזה היה נמוך, הייתי משלם את זה, הייתי נותן את הכסף וסוגר את זה" (עמוד 2 שורות 16-15 לפרוטוקול).

גם אם אקבל את טענת המשיב כי המבקש 1 ידע על מצבו של אחיו - "החייב" על הדיבידנד שקיבל המשיב בשנת 2001, הרי שלא הובא בפני כל הסבר לכך שהתביעה הוגשה רק בשנת 2005. כדברי השופט דוד בר אופיר "בשלב בו נדונה בקשה לרשות להתגונן לא ייכנס בית המשפט לבירור אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר התומך בבקשת הנתבע ודי לגרסתו שתעמוד לכאורה ולא תקרוס בחקירה הנגדית של המצהיר.בית המשפט יבחן רק את השאלה אם גרסת הנתבע בהנחה שתוכח יש בה עילת הגנה בפני התובע". (השופט דוד בר אופיר "סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה", מהדורה שביעית (2004) מעודכנת ומתוקנת, הוצאת פרלשטיין-גינוסר עמודים 170-171).

אני מתירה את הרשות להתגונן הן לגבי סכום ההלוואה והן בשאלה האם הבנק "גילה" למבקשים בסמוך למועד הפסקת התשלומים ע"י החייב.