החלטה בתיק א 62301/05

1. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: " הבנק") הגיש נגד בז'ה אוסנת ואברהם (להלן: " המבקשים") תביעה בסדר דין מקוצר.

אליבא דכתב התביעה, המבקשים חבים, ביחד ולחוד, סך של 109,314.79 ש"ח בצירוף "ריבית מרבית" כתוצאה ממשיכות יתר בחשבון, שפתחו בבנק, וכתוצאה מהעמדה לפירעון מיידי של חיובים בכרטיס אשראי.

בהתאם להסכמה דיונית של הצדדים, שאושרה בהחלטתי מיום 3.6.07, הגישו המבקשים ביום 8.7.07 בקשת רשות להגן מתוקנת (להלן: " הבקשה").

בקשה זו הינה נשוא החלטתי זו.

להלן אתייחס לטענות ההגנה שהועלו על ידי המבקשים ומצויות בתצהירו של המבקש בז'ה אברהם.

הטענה לפיה הפר מנהל סניף הבנק, מר כהן, הסכם, שהושג בין המבקש למנהל האזור של הבנק, מר פדידה (להלן: " מר פדידה"), בנוגע למסגרת האשראי ותנאי ניהול העו"ש בחשבון המבקשים בבנק.

2.      לגרסת המבקש, ביום 29.8.05 או בסמוך לכך, הגיע לסיכום עם מר פדידה לפיו יינתן למבקש פרק זמן של שנתיים לערך ממועד ההסכמה על מנת להפקיד כספים עד מתחת למסגרת האשראי הפורמאלית. כמו כן, מר פדידה הציע למבקש תוכנית למניעת נזקים כדלקמן:

א.    הגדלת מסגרת האשראי שבחשבון לסכום של 100,000 ש"ח (וכך אכן נעשה בפועל).

ב.     ההלוואות הקיימות בחשבון יפרעו בסכום אחד, מתוך תוכניות החיסכון בסכום של כ 230,000 ש"ח, וזאת בהתאם למועד הפירעון של תוכניות החיסכון. לצורך כך סוכם, כי הבנק יעמיד למבקש הלוואות גישור עד ליום פירעון התוכניות בריבית שתקבע על ידי הבנק.

ג.       הוסכם, כי הבנק ימשיך לכבד שקים שיגבו מהחשבון, מעבר למסגרת החדשה המאושרת, ולא יהיה רשאי להחזיר אותם אם תופקד תמורת השיק עד ליום המשיכה.

לטענת המבקש, בהתאם להסכמה הנ"ל, חתם על כל המסמכים הדרושים לשם הקמת ההלוואות ופירעון תוכניות החיסכון, ואולם הבנק לא ביצע את אשר היה עליו לבצע במועד בו חתם המבקש אלא במועד מאוחר יותר. כמו כן, בניגוד להסכמה הנ"ל, בתאריך 21.9.05 הבנק החזיר המחאה ע"ס 1,000 ש"ח למרות שתמורת השק הופקדה בחשבון ובניגוד להסכמה הנ"ל.

יתרה מזאת, ביום 29.9.05 שלח מר פדידה מכתב, שכביכול מפרט את הסכמת הצדדים מאוגוסט 2005, אך בפועל אינו תואם את מה שהוסכם בעל פה בין המבקש לפדידה באותו יום. במכתב מ29.9.05 נכתב, כי סוכם בין הצדדים באוגוסט, שיתרת החוב בחשבון כולו תתחסל בהדרגה עד לא יאוחר מיום 2.12.05 וכי קו האשראי יוקטן בהדרגה בכל פעם שתהיינה הפקדות שיקטינו היתרה מתחת לגובה האשראי המאושר. במכתב זה ביקש פדידה מהמבקשים לאשר ההסכמה שבמכתב אך לטענת המבקשים, מעולם לא אשרו הסכמה זו.

3.      טענות המבקש המתבססות על ההסכמה בין המבקשים לבין מר פדידה נחלקות לשתיים:

א.    הטענה, כי בהתאם למוסכם, מנוע הבנק מלדרוש את החוב לפירעון כיוון שהסכים בהסכמה בעל פה למתן אורכה של שנתיים לאחר 29.8.05 לצורך הקטנת החוב והעמדתו כך שלא יעלה על מסגרת האשראי.

ב.     הטענה, כי עקב הפרת ההסכם ותנאיו נגרמו למבקש "נזקים אדירים" אותם יש לקזז מסכום החוב.

      אשר לטענה א':

אמנם טענה זו של המבקשים הינה טענה הסותרת מסמך בכתב (המכתב מיום  29.9.05), אולם יש לשים לב לכך, שלא נתקבל אישור של המבקשים לתנאים שפורטו באותו מכתב, ולכן גם לכאורה אין הסכם בכתב מחייב בין הצדדים. זאת ועוד, גם אם היה מדובר בהסכם בכתב תקף בין הצדדים, בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט ליתן רשות להגן גם כשמועלית טענה בעל פה נגד מסמך בכתב.

לפיכך, ניתנת למבקש רשות להגן בטענה א', לפיה לנוכח הסכם שנקשר בין הצדדים, מנוע היה הבנק מלהגיש את התביעה במועד בו הוגשה.

עם זאת, כיוון שנראה, שסיכויי ההצלחה של המבקשים בהגנה זו קלושים (המבקש אינו מצרף ראיה המעידה על כך ששלח מכתב מחאה בתגובה למכתבו של מר פדידה מיום 29.9.05), וכיוון שבינתיים בפועל חלפו כבר שנתיים מאז 29.8.05, כך שכיום כבר ניתן היה להגיש התביעה גם לו אותו הסכם בעל פה עם מר פדידה היה הסכם מחייב, החלטתי להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת סך של 70,000 ש"ח בקופת בית המשפט עד לא יאוחר מיום 24.2.08.

אשר לטענה ב':

כאמור המבקשים טוענים לנזקים שנגרמו להם אותם הם זכאים לקזז מהחוב. המבקשים אינם מפרטים כלל אילו "נזקים אדירים" נגרמו להם כתוצאה מהפרת ההסכם עם מר פדידה ולא ניתן ללמוד מדפי חשבון הבנק, שצורפו לבר"ל, מה נזקם של המבקשים. מן המפורסמות, שהעלאת טענת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס טענת קיזוז או הענקת רשות להתגונן (ראו: ע"א 779/87 נח בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד  מד (3), 304).