החלטה בתיק א 59420/07

בפני בקשה לסילוק על הסף.

התביעה:

התביעה הוגשה במקורה בבית משפט השלום הנכבד בירושלים.

התביעה הוגשה ביום 15.5.07 בגין הסך של 793,729 ש"ח.

בהחלטת  בית המשפט השלום בירושלים, כבוד סגן- הנשיא השופט פיינברג, מיום 10.10.07, הועבר התיק לבית המשפט השלום בתל-אביב, שלו הסמכות המקומית לדון בתובענה, על פי הסכם שיפוט בין הצדדים.

בכתב התביעה טענה התובעת, כי בשעתה פעלה כמשווק מורשה של התובעת.

במסגרת פעילות זו, התקשרה הנתבעת עם התובעת, ביום 12.12.00 בהסכם שיווק.

לאחר החתימה על הסכם זה התקשרו הצדדים בהסכם נוסף, לפיו תפעל התובעת לשיווק מכשירים סלולאריים בשיטת ה"פריי פייד" לתושבי האוטונומיה הפלסטינית.

הנתבעת טענה כי הסכם נוסף ברוח זו אכן נחתם, אולם העתקו אינו מצוי בידיה. כנספח ת/1 לכתב התביעה צרפה רק את ההסכם מיום 13.12.00.

לטענת התובעת ביום 13.3.01 הוסכם, כי מכשיר איזי שיימכר ע"י התובעת בשטחי האוטונומיה, יזכה את התובעת בעמלה נוספת של 30 ש"ח לכל מכשיר.

התובעת מוסיפה, כי ההסכם מומש בפועל במשך למעלה משנה וחצי.

ברם, בחודש אוגוסט 2002 , שינתה הנתבעת את אופן הדיווח על התשלומים לסוכניה.

במקום הוצאת חשבון פרטני לגבי כל עיסקה, הוציאה הנתבעת חשבון כללי, אשר ממנו לא היה ניתן ללמוד על היקף העמלה בגין כל עיסקה ועיסקה.

לטענת התובעת, הנתבעת ניצלה  באופן ציני את שינוי  אופן עריכת החשבון, כדי להפחית את שיעור העמלה עבור כל מכשיר ל- 15 ש"ח בלבד. הכל מבלי להודיע לתובעת.

לטענת התובעת, הדבר התגלה לה רק בדיעבד, כאשר בדקה את החשבונות ומצאה אי התאמות בין היקף העמלות המגיע לה, לבין היקף העמלות אשר שולמו לה בפועל.

פניות בעניין זה נעשו, על פי הנטען בכתב התביעה מיום 10.3.04 ואילך.

בכתב התביעה, מפרטת התובעת את ההידברות שקוימה בין הצדדים בגין העמלה דנן מאז, אשר לא התממשה לכלל הסכם.

התובעת טוענת, כי סך התמורה המגיעה לה בגין העמלה הנוספת, מאז הפסיקה הנתבעת את תשלום העמלה באופן חד צדדי, עומדת על סך של 15 ש"ח עבור כל מכשיר.

במהלך תקופה זו כך לטענת התובעת, היא מכרה 23,375 מכשירי איזי בשטחי האוטונומיה ולפיכך, סך התמרוץ המיוחד הנוסף שהיא זכאית לו, עומד לטענתה על סך של 350,625 ש"ח  צמוד למדד ונושא ריבית ממועד יצירת החיוב ועד למועד התשלום בפועל.